מיטל (שם בדוי) נכנסה אלי לקליניקה לפני חודשיים עם "בעיית משקל" לדבריה.
היא מנסה להרזות כבר למעלה מעשור, לשמור על תזונה נכונה, לעשות ספורט מספר פעמים בשבוע, לא לאכול מאוחר, לאכול ארוחות מאוזנות וכו' וכו' – וגלי ה"השמנתי-הרזיתי" פשוט לא נגמרים.
אחרי דיאטניות, דיקור, ללא גלוטן/פחמימות/שומנים/מתוקים, הומאופתיה, שיטות הרעבה כאלו ואחרות היא פנתה אלי כי "אולי זה הגוף-נפש שלי שלא מאוזן" היא אמרה.
הסכמתי.
דולב (שם בדוי) נכנס אלי לקליניקה לפני מעל לשנה עם "בעיית עישונים" לדבריו.
פחות או יותר מאז גיל תיכון הוא לא מצליח להפסיק לעשן מריחואנה, רק שהיום הוא כבר אדם בוגר, אב לשניים קטנים, ומנסה לחיות את חייו בצורה אחראית, מסודרת ושקטה, ובטח שלהוות דוגמא אישית לילדיו. רק שהעישונים האלו שמגיעים בכל ערב ולאורך הסופ"ש גורמים לחיים שלו "להיתקע" לתחושתו.
הוא כבר זרק את כל החומר לפח, מחק את מספר הטלפון, הבטיח אינספור הבטחות לעצמו, לאשתו, לחברים ולאלוהים, ובכל זאת, ההרגל הזה ממשיך כאילו מתוך גיחוך על רצונו של דולב לצאת לחופשי ולהכיר במלוא האחריות על חייו.
הדוגמאות של מיטל ודולב הן שתיים מיני רבות של ההרגלים הלא מיטיבים שכל כך מוכרים לכולנו.
ההרגלים האלו לא שונים כלל מהרגלי הצריכה הכפייתית, שעות הצפייה הארוכות במסך כזה או אחר, השיטוט בסמארטפון, צריכת האלכוהול, המדיה חברתית, הפורנוגרפיה, הנקיון הכפייתי, משחקי המחשב ועוד.
הם גם לא שונים מההרגלים ה"בריאים" כמו הריצה אחר רשימת המטלות, הנסיון להספיק יותר ויותר ואפילו לא מה"ממש בריאים" כמו העיסוק האובססיבי בספורט או ביופי ואסטטיקה, חיטוב הגוף ובתזונה המאוד-מאוד בריאה שכבר מזמן יצאו מגבול הטעם הטוב.
ושלא נשכח חלילה את ההרגל הרווח ביותר בחברה שלנו נכון להיום - ההרגל של קבלת אישור של ה"אני" שלי על ידי העולם בחוץ בכל דרך אפשרית (גם אם זה לא נראה כרגע דומה להרגלי התזונה או העישון).
הבקשה תמיד זהה –
"איך אני מפסיק/ה עם ההרגל המגונה הזה,
מייצר/ת שינוי עמוק שיחזיק עד יום מותי
ויוצא/ת לחופשי מהמעגל הדפוק הזה
אל תוך חיים מאוזנים ושקטים?"
חשוב לקרוא לילד בשמו:
ההרגל הזה, המעגל האינסופי הזה, צורת החיים הזו, התקיעות הזו היא כמובן לא אחרת מאשר – התמכרות.
אומר זאת בצורה מעט יותר רדיקלית – כל הבעיות שלנו בלי יוצא מן הכלל הן התמכרויות. אני לא מתכוון לבעיית החנייה בת"א או על מחירי הנדל"ן בארץ וגם לא על החמות, אני מדבר על כל ההרגלים הלא מיטיבים של כל אחת ואחד מאיתנו שבהם אנחנו מחזיקים כבר שנים. כן, מחזיקים (וממש חזק).
בפועל, כולנו מכורים למשהו! (ולרוב, כמה וכמה התמכרויות במקביל).
אינספור התמכרויות קטנות ועצומות שלא מאפשרות לנו לנוע בצורה חופשית במרחב חיינו.
ניתן לזהות את ההתמכרות הזו בחיינו ובחברה שלנו בריצה המטורפת בכל שביב זמן נתון אחר מקום טוב יותר, מוצלח יותר, נעים יותר, שקט יותר, משמעותי יותר, רוחני יותר, יפה יותר!! מה שיש כאן הוא לא מספיק טוב, ואני בדרך למקום אחר שבו יהיה לי טוב יותר ואוכל סוף סוף לנוח בשקט.
זה מאוד דומה לנרקומן שנע כל הזמן מהמציאות הקשה אל מציאות הרבה יותר נעימה, רק שאצלנו זה יותר אסטטי ובעיקר מקובל ואפילו מוערך על ידי החברה הסובבת אותנו.
חברה נוירוטית כבר אמרנו...?
הגדרת התמכרות (ויקיפדיה):
"התמכרות היא מצב של תלות נרכשת פסיכולוגית וגופנית, בחומר או בפעילות כלשהם. התמכרות מתאפיינת בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג את אותו גירוי, אשר ממשיכה גם כאשר היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, פסיכולוגיים וגופניים כאחד."
הגדרת התמכרות בתכל'ס בראיה בודהיסטית (ובמילותי) :
התמכרות היא כל פעולה או הרגל, המונעים מדחף אוטומטי (בלתי נשלט),
המאפשרים לאדם לנוע ממצב של כאב/סבל למצב של עונג/גירוי חושי,
בזמן הקצר ביותר ולטווח הארוך ביותר.
* הערה חשובה לפני שממשיכים:
אין לי שאיפה, רצון או יכולת לנסות ולהביא הנה את שיטת ה"טיפול הבודהיסטי" בהתמכרויות על סוגיהן במאמר של 2000 מילים. רחוק מכך (והאמת שגם אין שיטה כזו בבודהיזם).
המטרה שלי היא סימון והארת המקומות מהם אולי התעלמנו בנסיונותינו להקל על עצמנו, הגדרת הטעויות המרכזיות בנוסף להצעת דרך/גישה בסיסית אלטרנטיבית לגישות הרווחות.
אז מה בעצם קורה כאן?
עקרונית, האדם לא יודע איך להתנהל מול כמעט כל סוג של סבל הנקרה בדרכו.
כבר כתבתי כאן בבלוג ובאתר לא מעט בנושא אבל אחזור על הרעיון בכמה שורות – כי זו כנראה התובנה הכי חשובה שנוכל להכניס, ליישם ולחוות בחיינו.
מדובר כמובן על האמת הראשונה והשניה של הבודהה:
בחיים יש רק כאב (חולי, כאב פיזי, רעב, זיקנה, מוות, געגוע וכו').
על הכאב האדם מוסיף הרים של סבל (על איך המציאות היתה אמורה להתנהל אחרת – פער דמיוני).
בפועל אנחנו סובלים בכל רגע נתון (גם עכשיו) רק בעצמות שונות עקב כך ש:
בכל רגע חסר לנו משהו שאמור כבר להופיע.
בכל רגע יש לנו עודף ממשהו שאמור להיעלם.
גם ברגעים שכבר יש לנו את מה שאנחנו רוצים – עולה פחד מהשתנותו וסיומו של הרגע.
הרגעים הבודדים בהם אנחנו לא סובלים נקראים בפינו – רגעי אושר (ומדובר ממש ברגעים בודדים ויחסית מאוד קצרים בהם אין פער בין המצוי לרצוי, פשוט לא?).
הסבל "מיוצר" על ידי תודעתו של האדם, עקב חוויות, מסקנות וסיפור חייו.
הסבל משפיע על כל רבדיו של האדם – מחשבה, רגש, תחושה (גופנפש).
האדם לא יודע כיצד "להתמודד" עם הסבל לאחר שזה הופיע (במידה והוא ער לו), והוא יחפש כל דרך שתאפשר לו לחוות עונג ונועם במקום הסבל, ובהמשך כמובן להימנע ממה שהוא מאמין כגורם לסבל.
מעגל אינסופי של 6 הסעיפים הנ"ל – הימנעות מסבל ומרדף אחר עונג = סמסארה.
אם הבנו את התהליך הנ"ל (ובמידה ולא אז הנה קישור למאמר שמעמיק בנושא) – קל מאוד להבין איך נוצרת כל סוג של התמכרות:
נכון, האדם מצא בשעות סבלו הרבות איזושהי דרך שמקלה על סבלו, מענגת את חושיו בצורה יחסית מיידית ובשאיפה כמה שיותר ארוכת טווח. לצערנו, במאה ה-21 היכולת ליצור עונג/גירוי חושי מעולם לא היתה קלה יותר וזה רק הולך ומחריף (ר.ע סמארטפון).
וכך יכול להתרחש התהליך הבא:
מיטל חווה כאב אליו היא כלל לא מודעת (בדידות, פחד, בושה, אשמה, קנאה וכו')
->
אל אותו כאב מתפתחת סלידה קשה, והשתוקקות להפסקתו (מלוות בתחושות פיזיות לא נעימות)
->
אותה סלידה מהמציאות כפי שהיא גורמת לסבל הולך וגובר
->
מיטל פונה בצורה אוטומטית (ללא בחירה) לעונג חושי של טעמים, מרקמים וריחות
->
תחושות נעימות מציפות את מיטל ו"מחליפות" את התחושות שהתלוו למאבק בכאב (סבל)
->
סבל נוסף עולה מתוך הסלידה של מיטל לפעולה שכרגע ביצעה (אשמה, כעס, תסכול וכו')
->
צורך בעונג חושי נוסף
->
מעגל שבסופו אשמה, ייאוש, תסכול ותחושת חוסר אונים.
כך גם דולב חווה כאב וסבל מסוג אחר ופונה מיד להקלה על אותו סבל באמצעות עישון מריחואנה שמאלחשת ומטשטשת את סיבלו וכאבו.
למיטל ודולב אין יכולת בחירה (עד שלא ישמו לב להתרחשות הנ"ל), גם אם הם ערים לפעולותיהם, באותו רגע הם מזדהים לחלוטין עם ההשתוקקות ומושאה, יודעים להסביר ולנמק אותה, למה זה מגיע, נכון, ונדרש ממש עכשיו. אניח שאתם יודעים על מה מדובר...
איפה טעינו? 3 הטעויות המרכזיות בהתנהלות מול כל סוג של התמכרות:
1. עיסוק בהתמכרות ובסבל שנוצר בעקבותיה ולא בגורמים להתמכרות.
זה לא סתם מודגש באדום - אין לי דרך להדגיש עד כמה הנקודה הזו היא קריטית.
רוב בני האדם יכולים לבלות את כל חייהם מבלי לגשת לעומק הנקודה הנ"ל. העיסוק כמעט תמיד יהיה בהתמכרות / בעיה עצמה ולא בגורמים לה.
בדומה לסכסוך הישראלי-פלשתיני – אפשר לעסוק בסבל שהוא מייצר ובאינספור דרכים לפתרונו בזמן שהגורמים והשורשים האמיתיים וההיסטוריים לסכסוך כמעט ונשכחו.
זה לא חדש שבני האדם כיום רוצים את הפתרון, בעצמה, בחדות, במהירות, ממש עכשיו ובשאיפה כמובן לנצח נצחים. כך אולמי סדנאות מתמלאים עד אפס מקום, כך פוליטיקאים שרלטנים ממריאים בין לילה, כך משלמים הון עתק לאינספור מבטיחי הבטחות, כך בעיקר מתאכזבים שוב ושוב.
הגורם לכאב/סבל/התמכרות לא מעניין אף אחד יותר.
הדרך הקלה ביותר לפתור התמכרות היא להחליף אותה באחרת – וזו כנראה ההוכחה הפשוטה ביותר לחוסר המשמעות שלה.
2. התעסקות במצב הרצוי ולא במצב המצוי.
העיסוק של האדם המערבי תמיד יהיה ב"ראש ההר", לאן אני רוצה להגיע, מה אמור להיות כאן. כבר אמרנו שזה המקור לסבל לא?
מיטל תדבר על המשקל שלה לפני ההריון, על הטכניקות שכמעט עבדו ועל החברות הרזות, דולב ידבר על החודשיים בהם לא עישן, על החבר שהתנקה ועל חיים צלולים ובהירים, אף אחד מהם לא ידבר על המשקל הנוכחי, על העישון עצמו, על התחושות המכאיבות, על הכעס, על השנאה, על הקנאה, על החרטה, על האשמה, על הייאוש והתסכול, על העצב הגדול, על המצב כפי שהוא כרגע במציאות, בזמן הווה.
זוהי שוב ההימנעות מחווית הכאב, מה אמור להיות ולא מה שקורה.
אם עולה לכם השאלה – "איך יעזור לי לפגוש את כל התחושות והרגשות הנוראיים האלו?" (אז כנראה שאתם חדשים בבלוג הזה.. :), אציע שכאן נמצא הפוטנציאל הגדול ביותר לטרנספורמציה, זהו כל ההבדל מכל מה שנמצא שם בחוץ ומבטיח פתרונות חלולים לבין מה שקיים עכשיו ולא מבטיח שום דבר, הוא רק דורש שנסתכל עליו, נכיר בו, נכאב אותו, ניגש אליו ברכות ובאהבה ונשחרר אותו לאט לאט.
3. יצירת תהליך מאבק המכיל ביקורת, כעס, קנאה ושנאה הגורם להיווצרות מעגל אינסופי:
על הסעיף הזה לא אפרט רבות כי הוא מסביר את עצמו מעולה לתחושתי.
במידה והאדם לא מצליח להימנע מכל סוג של סבל הוא יפתח בצורה מאוד מהירה כעס, טינה ושנאה כלפי הגורם לסבל – במקרה שלנו, הוא יאמין שההתמכרות עצמה היא הגורם לסבל (האוכל, הג'וינט וכו') ולכן יתחיל לסלוד ממנה ובהמשך לשנוא אותה (ועקב כך את עצמו).
הסלידה והשנאה הזו יעלו תחושות ורגשות לא נעימים שיגרמו לו לסבול עוד יותר, וכך ישוב מן הסבל אל זרועותיה החמות של ההתמכרות עצמה... עקר, סזיפי, מתסכל ומתיש:
Everything you resist persist.
אז מה עושים???
כרגיל, זו לא השאלה.
אין צורך לעשות דבר, להיפך – יש צורך לעצור ולהתבונן, להסתקרן ולהעמיק בתהליך הזה שעד עכשיו רק עשינו לגביו אינספור פעולות מבוהלות.
ב-10 צעדים המפורטים מטה, השתדלתי לפרט את הבסיס לתהליך ואת השאלות שנכון לשאול בעודנו חוקרים את עצמנו ואת מערכת היחסים עם ההתמכרות האישית שלנו (אחת, אחת..).
כמו בסכסוך הישראלי-פלשתיני או כל סכסוך אחר, גם כאן דרוש שיח, דרושה היכרות, התקרבות, הבנה לאחר המון הקשבה (ואז עוד קצת הקשבה) ורק אז אפשר להתחיל לקום ולעשות.
10 צעדים מעשיים להאטת מעגל ההתמכרות (לפני עצירתו הסופית):
* הערה: התהליך הנ"ל הוא איזשהו תהליך בסיסי שניתן להתנסות בו. יש לו אינספור הסתעפויות ואדפטציות שונות אל מול כל אדם על דפוסיו, כאביו, מנגנוניו ותפיסות חייו (את התהליך הזה קל הרבה יותר כמובן לבצע מול אדם נוסף שיודע לשאול, להקשיב, לשהות ולהסב את תשומת הלב שלכם אל המקומות הכואבים, אל ההימנעות ואל הנרטיב החזרתי, אך כמובן שאפשר להתנסות בו בעבודה עצמית כנה ואמיצה ממש עכשיו).
שלב א' – חקירה (בדיעבד / בזמן אמת):
1. שאלות חקירה :
מה הן תוצאות ההתמכרות בחיי כרגע? לפרט כמה שיותר.
איזו מערכת היחסים יש לי עם ההתמכרות? (רגשות ותחושות פיזיות כמו אל אדם אחר).
מה היא מערכת היחסים שלי עם תוצאות ההתמכרות? (רגשות ותחושות פיזיות – יכולות להיות יחסית זהות ולעיתים יכולות להיות גם הפוכות).
איך זה קורה במציאות? לפרט. איך פעולת ההתמכרות נראית ונחווית במציאות בזמן הווה, לפרטי פרטים, רצוי אפילו לרשום כמו סיפור מפורט, כולל רגשות ותחושות.
2. תשומת לב חוקרת וסקרנית בזמן אמת: מה קורה לי מיד לפני פעולת ההתמכרות? תחושות, רגשות, מחשבות – כל מה שאפשר לזהות על מצב הגוף-נפש שלי מיד לפני המקרר/ סיגריה/ שלט/ סמארטפון/ סרטון פורנוגרפי וכו'.
שלב ב' – האטה, תשומת לב ושהות:
3. שהות - במידה וזיהינו את תחילתה של פעולת ההתמכרות האוטומטית ואת המצב שקדם לה (לא פשוט בכלל)– כל שנעשה כרגע, במקום להיאבק עד אחרונת ציפורנינו, הוא להישאר במצב הזה לעוד כמה רגעים קצרים – לשהות בתוך העצבות, בדידות, פחד, מועקה, קנאה וכו', לשהות עם המחנק בגרון, עם הנשימה הקצרה, עם הלחץ בחזה, עם הבטן המתהפכת.
לשהות במצב הזה לא מתוך סבל או המתנה שכבר יחלוף אלא מתוך מקום סקרן, רך, חומל, מאפשר. ואחרי שנראה שאנחנו כבר לא יכולים להישאר שם ניגש לפעולת ההתמכרות.
4. ביצוע פעולת ההתמכרות מתוך תשומת לב ובצורה איטית יותר. אותה הפעולה רק עם המון ערות וסקרנות (mindfulness), יש שם אינספור תחושות, רגשות, מחשבות, פרטי פרטים – לאסוף אותם, להסתקרן בהם, לרוב בשלב זה נהיה ב-100% גירוי חושי.
5. תשומת לב למעגל ההתמכרות – עירנות לכל התהליך – מהכאב, לסבל, לעונג ושוב לסבל שמכיל אולי כעס, אשמה, שנאה וכו'.
6. שהות נוספת עם הסבל ה"חדש", התבוננות, סקרנות, עדינות ורוך גם כלפיו. שימו לב שהוא שונה מהראשון, לזהות ולהכיר גם אותו.
7. שוב.
*אמנם רשום פה 7, אבל היו פה 10 סעיפים.
אז מה קרה עם דולב?
במהלך העבודה עם דולב התקרבנו, חקרנו והסתקרנו בכאב, באויב, במה שכבר מזמן היה אמור להיעלם, תהליך הפוך לאינסטינקט ההודף והאוורסיבי. גילינו הרבה בדידות, הרבה עצב והרבה פחד. גילינו כאב, גילינו אנושיות ואיתה גם הרבה יופי ורכות.
אבל בעיקר גילינו ותרגלנו את היכולת להישאר איפה שכואב, איך להקשיב למקום הזה, לתת לו מקום וביטוי. לבחור כיצד להתנהל מולו לעומת ההדיפה האוטומטית, ועקב כך לאט לאט לשים לב איך המנגנון האוטומטי, אותה התמכרות, משחררת את זרועותיה. חופש.
חשוב כמובן לציין שלא מדובר על רגע אחד קטרתי ולא גם לא בכמה, אלא בתהליך ארוך שדרש מדולב הרבה מאוד תשומת לב, נחישות ובעיקר רצון להיות חופשי.
סיכום:
כולנו מכורים.
רובנו עדיין בשלב ההדחקה, ובמרדף המתיש אחר מציאות דמיונית טובה יותר. גם אם ברגעים מסוימים אנחנו נוגעים ומתענגים במציאות נפלאה, מיד לאחריה יחזור הכאב והסבל (אלה החיים שלא סיפרו לנו עליהם אי שם בהתחלה).
אנחנו עוסקים בקדחתנות בסימפטום ולא במחלה - בהתמכרות שמאפשרת את הבריחה ולא בסבל ובגורמים לו (בעיקר התודעה).
אנחנו עוסקים ברצוי ולא במצוי - בראש ההר, ברזה, בנקי, בשמח, ביפה ולא בכואב, בעצוב, בבודד ובמפוחד.
אנחנו עוסקים ועסוקים במאבק מתיש, סזיפי ועקר בעצמנו, ובמשך שנים לא מבינים איך זה שעוד לא ניצחנו.
אנחנו מחפשים פתרונות מהירים, כמו פעם כשחיבוק ונשיקה מאמא החזיר את הכל לקדמותו.
היום אנחנו האמא, ואנחנו האבא, ואנחנו הורים ביקורתיים, מאשימים, דורשים ונוקשים שלא מסוגלים להקשיב ולו לרגע לילד שחווה כאב, שמרגיש בודד, שמפחד ופשוט רוצה שיראו אותו ויתנו לו מקום גם אם רק לרגע.
לרוב, זה לא יאומן עד כמה זה פשוט ונעים להפסיק להאשים, לכעוס ולברוח – לחבק את הילד הזה, ופשוט לתת לו להיות. הוא זה שכבר חופשי.
שנה טובה, חופשיה ואוהבת לכולנו!
אורי.
לקביעת פגישת היכרות - לחץ/י כאן.