"The more a thing tends to be permanent, the more it tends to be lifeless"
- alan watts
"בוא נעזוב הכל, בוא פשוט נמכור הכל, נארוז ונקנה לנו איזו חלקה קטנה עם בקתה חמודה בין חוף שקט לגבעה מוריקה, בסנטוריני או בתאילנד או בכפר ההוא במקסיקו עם הזוג החמוד, שמעתי שבפורטוגל יש שטחים זולים בטירוף ולא צריך אזרחות".
"נחיה שם פשוט, נחיה שם בשקט, נגדל לנו את האוכל, נבשל אותו לאט, נתחבר לצלילים, לרחשים, להמיית הגלים הנשברים אל החוף, לקולות השחפים הרעבים תמיד. נלך יחפים כמו זורבה וניקוס, לפעמים סתם נשוטט עם חתיכת חמציץ בפה שבסופו פרח צהוב, ניתן תשומת לב לפרטים הקטנים של הקיום הזה, לעשבים שבין הסדקים, לגילוף השחוק על ידית הדלת העתיקה, לצורות העננים החולפים בלי לשהאיר עקבות או חרטה, נכתוב, ננגן, נצייר, ננשום, נאהב... נחיה".
כן, גם בתוכי חיה הכמיהה החלומית הזו, התשוקה הזו להפסיק את הדחק והלחץ, את האילוצים והנסיבות, את החייב-צריך-מוכרח-עכשיו, את היותר והלא מספיק, ופשוט למצוא את המקום הזה שכבר שנים מחכה לי ואני אובד בתוך עצמי סוטה מהדרך הגדולה והמוארת אליו.
אני יודע שגם לך יש את התמונה הזו שלך, של איך המקום הזה נראה ומרגיש, אולי מזמן לא ביקרת בו בדמיונך, אולי הוא שונה משלי אבל זה לא משנה את עצם קיומו, הרי כולנו שמענו על אלה שהגיעו אליו.
מה שמייחד את ה"מקום" הזה הוא שאין בו כאב, ובטח שאין בו סבל. אין בו הפרעות, חרקים, שכנים מעצבנים, לחץ, טפסים בירוקרטיים, בנקים, הלוואות ומשכנתאות, אין בו כשלונות, מחלות, ביטוחים, פקקים, מוסכים, בטוח שאין בו סיבוכים, תורים, מיסים, חמסינים, שחיתות וכנראה שגם אין בו מע"מ. כי זה מקום פשוט, שקט, שלוו וחופשי בעולם.
אבל מה שבעיקר מייחד את המקום הזה היא העובדה שהוא לא קיים.
על המקום שלא קיים
מצער, אני יודע, אבל באמת שפשוט אי אפשר להגיע אליו, וגם אם ביום מן הימים נרגיש שהגענו אליו החוויה הולכת לשבור לנו את הלב.
אני לא פסימי ולא אופטימי ולא ריאלי, אני לא מדבר מתוך נסיון, ידע או סטטיסטיקה, אני מדבר מתוך הכרות עם אותה אשליה שעליה אוהבים לגדל את ילדי בני האדם, אותנו.
האשליה מספרת על אהבה רומנטית שרק הולכת ומתחזקת "עד עצם היום הזה", על גיבורים טובי לב שתמיד מנצחים את הנבלים הזדוניים, על יופי אלמותי, על הרגעים הקודרים והקשים ביותר שנראה שאין עוד סיכוי אבל הגיבור ברגע אחרון של אומץ, אהבה ואמונה שואג את שאגתו האחרונה ומגלה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
תכניות הילדים, דיסני, הוליווד, פייסבוק, אינסטגרם, סופר-פארם, הדוגמן בתוכנית הריאליטי צועקים את זה - "תצרוך, תמכור, תאכל, תרזה, תטייל, תשיג, תטפס, תהיה יותר ויותר ויותר...", אנטי-אייג'ינג, אנטי-דיכאון, אנטי-מציאות – אצל כולם זה "עובד", אז אין סיבה שלך זה לא יעבוד.
אז מה אם אף אחד לא מדבר על מוות, על בדידות, על הזדקנות ודימנסיה, על פחד, על עצבות, ייאוש ודיכאון? זאת הסיבה שנשים את בתי הקברות שלנו במקום הכי רחוק ונסתר שרק אפשר, כמו את בתי המטבחיים, בתי הזקנים, בורות הפסולת האינסופית ואת כל מה שלא מתחבר לעלילה הקסומה שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים.
על זה גדלנו, אלה המים ששתינו באקווריום, אלה עדשות המשקפיים שענדנו כשפתחנו את הדלת ויצאנו אל העולם, אנחנו הגיבורים האלה שאמורים באיזשהו שלב של הסרט להגיע אחרי ה-climax המפואר לאפילוג שבו הכל מסתדר ונופל למקום, הסערה נגמרה ואפשר לנשום לרווחה.
כן, שיקרו לנו ולאחר מכן המשכנו לשקר לעצמנו ולילדינו, ולמרות זאת אין כאן אשמים. אז בוא נדבר על מה שכן יש כאן.
סאגה באורך חייך ושמה: "הפער"
מה שמתרחש פה היא עלילה מיוחדת במינה של הדמות שלנו שמתחילה בלידה ומסתיימת במוות, ובאמצע יש אינסוף רגעי עונג וכאב. ההיאחזות בעונג והמאבק בכאב מוסיפים את רובד הסבל לחיינו (האמת הראשונה של הבודהה – אני לא לוקח קרדיט לבחור).
הדבר היחיד שידוע הוא שהמציאות תמשיך כל הזמן להשתנות ושום דבר לא ישאר כפי שהוא - הכל זמני וחולף, כמו הענן, כך העץ וכך גם הכוכב הזה. לצערנו אין לעלילה הזו שום climax, זה אינסוף climaxים קטנים וגדולים כלפי מעלה וכלפי מטה , זו סאגה ארוכה באורך החיים ובסופה המסך יורד עם שלט יפה - FIN.
עד כאן אניח שאני לא מחדש, כך הכדור הזה מתנהל מזה 4.5 מליארד שנים וכך הוא ימשיך להתנהל הרבה אחרי שנעזוב.
הבעיה שלנו, בני האדם עם האונה הקדמית המפותחת, היא חוסר הרצון לקבל את החוקים האלו, אותנו לימדו וחינכו אחרת (ראו כמה פסקאות מעלה), יש פה חתיכת פער משמעותי בין מה שהובטח לנו והבנו על המציאות לבין החוויה שלנו בפועל ובתוך הפער הזה מתרחשים חיינו.
הפער הזה הוא בין הציפיה שלנו מהמציאות לבין המציאות בפועל, בין הרצוי למצוי, בין המובטח לקיים, הפער הזה מייצג את עצמת הרדיפה אחר העונג והבריחה מהכאב, ואולי הכי חשוב - בפער הזה טמון הסבל שלנו בחיים, ביומיום הזה, בחוויה של הכאן ועכשיו בדיוק כפי שהיא.
ועכשיו לבשורה הקשה ביותר, תחזיקו חזק כי זו הולכת להיות התנגשות חזיתית בכל מה שהתודעה שלכם סיפרה לכם על המציאות ועל החיים – לא ניתן לסגור את הפער הזה.
(זה כל כך חשוב שזה החליף צבע).
קחו כמה שניות לראות איך אתם עם הרעיון הזה, האם יש התנגדות ועד כמה היא חזקה.
מציאות ≠ דמיון
יש אינסוף הסברים לעובדה הקשה הזו, אבל מפאת קוצר היריעה והזמן היקר שלכם אציין רק אחד ואני מאמין שהוא יספיק – הפער הזה לא קיים במציאות, הוא אך ורק שלכם ואצלכם בראש, הוא מבוסס על איזושהי תפיסת מציאות מעוותת, פיקטיבית, ילדית ולא רלוונטית, במציאות בפועל אין שום פער, פער כזה אפילו לא יכול להתקיים לוגית כי יש את מה שיש, ומה שאין אין (אונתולוגיה בשיאה), ולכן גם אין שום דרך לסגור אותו. צר לי על המילים החדות והקשות אבל הן נדרשות.
והנה משפט שינסה לתמצת את הנושא:
הבעיה הקשה והמהותית ביותר של האנושות
היא חוסר היכולת שלה לקבל את עובדת
האינהרנטיות של הכאב כחלק מחווית הקיום.
"We cannot be more sensitive to pleasure without being more sensitive to pain"
- alan watts
העובדה הזו היא המקור לכל הסבל, המאבקים, המלחמות, השנאה, הקנאה והעוול על הכדור הזה לאורך הדרך, והיא הסיבה לסבל האישי של כל אחת ואחד מאיתנו. כמו ילד שרוצה לקבל את מה שהובטח לו וכשזה לא קורה – יש לו בעיה.
הפער הפיקטיבי הזה גורם לבני האדם לחיות את חייהם מתוך חווית מאבק, מאמץ, תחושת מחסור ואי-שביעות רצון מתמשכת (שנפסקת לרגעים קצרים), מרדף אחרי המענג ובריחה מהמכאיב, תהליך מתיש, סזיפי ועקר – סבל כבר אמרתי?
פתרון א' – הכלוב:
הפתרון הטוב ביותר והמסוכן ביותר שהאדם מצא לבעיה הזו הוא הכלוב.
כלוב שבתוכו אותו אדם סגור עם מקסימום גורמים מענגים ונעימים ומינימום גורמים מכאיבים (והוא שוקד וטורח יומיום על ארגון, ניקוי וסידור הכלוב מכל מיני מזיקים ומריעים וחלילה מפני בריחת מענגים ומנעימים). מחוץ לכלוב, הוא יודע שקיים פוטנציאל לאינסוף כאב, הרי הוא היה שם כבר לא מעט, ולכן יבלה את שארית חייו במקום מוגן, מוכר ויחסית שקט (לפעמים קוראים לכלוב הזה ה-comfort zone, אבל הוא הרבה יותר מ-comfort).
כן, האדם מחליט לכלוא את עצמו ובכך להגן על עצמו מפני "החיים" (אניח שאתם יודעים על מה אני מדבר - הרבה יותר קל להסתכל על ההורים שלנו בפריזמה הזו..). ואולי אם יביט החוצה מעבר לסורגי הכלוב, יוכל לזהות מבין כל האפשרויות האינסופיות לכאב ולנועם, ליותר ופחות, לשמחה צרופה ולפחד טהור - את חייו חולפים.
לאורך הדרך הכאב שבתוך הכלוב יעיק על אותו אדם (עניין של זמן) ויגרום לו ליותר ויותר סבל, לאחר שלב ארוך של נסיון להתעלם, לאלחש ולהימנע מהכאב, זה יגיע לשלב הבלתי נסבל והוא יצטרך לזוז ולשנות משהו, אבל לצערו הרב הוא יגלה שהוא בכלוב.
הוא יגלה כמו רבים מתרבות השפע המערבי שהצריכה, החומר, התענוגות, היופי, הטיולים, הרכב ואפילו ההצלחה המסחררת לא נשארים לאורך זמן בכלוב, הם רק מאלחשים את הכאב כמו סם וחייבים ממנו יותר ויותר ויותר ובאיזשהו שלב הוא יתייצב מול הבור שנפער בזמן שהוא היה בקניון, ואולי שם תעלה השאלה - "לאן?".
פתרון ב' – "בחזרה לחיים":
זה יהיה יומרני, מתפלפל ותלוש לחלוטין מצידי להגיד שאנחנו צריכים להוציא את עצמנו מהכלוב ולהתייצב אל מול סערות ומכאובי חיינו – כי "חיים רק פעם אחת" ו-"_____________" תשלימו עם קלישאה נוספת שהגיעה אליכם למייל עם תמונה של ים בשקיעה. אני לא שם, אף אחד לא שם וגם אם זה היה אפשרי האגו והדמות הזו שלנו היתה מתנפצת אל מול עצמת המכה, פיתחנו את המנגנונים והמגננות שלנו אל מול מכאובי החיים מסיבה מסוימת ולוקח זמן רב לקלף אותם, סבלנות.
מה שכן אפשר לעשות הוא :
להגדיל את הכלוב עוד ועוד ועוד - תהליך אינסופי כך שיכיל יותר ויותר מקום לעונג, כאב ושאר חוויות החיים. איך? במשפט אחד – שהות והכרות עם הכאב והפחד (כתבתי על זה לא מעט).
להתאמן בהרגעת והשקטת התודעה – כך שכשתפגוש את אותו כאב לא תיבהל ותגיב אוטומטית ולאחר אותה תגובה תתחיל בעבודות מאומצות להקטנת הכלוב (גם על זה כתבתי לא מעט). כמו גם שלא תאחוז בכל הכח בכל שביב עונג ושמחה ותסבול כשגם הם יחלפו.
להכיר בעובדה שהכאב הוא חלק אינהרנטי מחווית חיינו, שיש לנו את כל הלגיטימציה לכאוב אותו, ויותר מכך את היכולת האינסופית לשאת את הכאב הזה ולהיות איתו בלי להימנע, בלי להסביר, בלי להבין ובלי לפתור – רק לכאוב, וזה לא פשוט בכלל (על אימון סאטי כבר דיברתי). un-learning איטי ויסודי של מה שידוע לנו על אושר ואומללות.
לבטוח יותר בעצמנו, ברצוננו החופשי ובחיים - הצורך בשליטה ובוודאות לא הביא אף אחד רחוק. כדי לשחות לא צריך ללמוד להחזיק את המים צריך לדעת קודם כל לצוף.
כמה מילות סיכום:
רציתי לכתוב על אשליית העונג והכאב וכתבתי על החיים, וזה לא במקרה. האתוס המערבי המענג, הנוצץ והשקרי מלווה וילווה אותנו לכל מקום שרק נפנה ואם לא נשים לב נמשיך להישבות בקסמיו ובהבטחותיו - נמשיך לצרוך, לכעוס, לרדוף, לברוח, להימנע ולהקטין את כלובנו אל עבר אותה נקודה במעלה הדרך שבה אנחנו אמורים לחוות שקט, נועם ושלווה כמרחבי האוקיינוס – רק שהנקודה הזו לא תגיע לעולם.
אין לנו אלא לעמוד על המשמר ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב את העובדה שהמר מאפשר את המתוק, החלש את החזק, הזקן את הצעיר, המכוער את היפה – והכאב את העונג, ובין כל אלה מתחרשים חיינו בתוך מציאות משתנה וחולפת תמיד.
אם נדע להרגיע ולהשקיט את תודעתנו יותר ויותר ולא להיבהל ולהגיב מכל כאב או אי-נחת נוכל לרווח את חווית חיינו, ולאפשר ליותר ויותר חופש, אפשרויות ורצון כן ושלם למלא את חיינו, ואז אולי לא באמת נצטרך את הבקתה בין החוף לגבעה המוריקה, ואולי דווקא אז, ורק אז, זה באמת יתאפשר.
אסיים בציטוט מהאחד והיחיד:
"האדם ביש-המזל הקים לו מחיצה, שלדעתו אין לעבור אותה, מסביב לישותו העלובה והפעוטה. בתוכה הוא מבקש לעצמו מפלט ומנסה להביא מעט סדר ובטחה לחייו. מעט אושר. הכל צריך להתנהל בשביל הנדוש, בשגרה המקודשת, ולהתאים לכללים פשוטים ובטוחים. בתחומי מחיצה מסוגרת זו, כשהוא מבוצר בפני ההתקפות האיומות של הבלתי-ידוע מתנהלות ודאויותיו הקטנטנות בזחילה, בלתי-נפגעות כמרבי-רגליים. יש רק אויב אחד ויחיד, אכזרי ואיום, השנוא כמוות והמטיל פחד מוות, הלא הוא - הוודאות הגדולה". - ניקוס קזנצקיס (מתוך "זורבה היווני").
אם זה מעניין אותך, את/ה מוזמן/ת ליצור קשר ולהגיע לפגישת היכרות ללא עלות וכמובן להירשם לרשימת התפוצה לעוד פוסטים בנושאים שונים אחת לחודש.
יאסו!!
אורי.