• אורי גולן

הסבל בחיינו והשחרור ממנו - בודהיזם גרסת 2018


אזהרה: המאמר הבא עוסק בהתעוררות והתפקחות ולא בשינה וחלומות.


"החיים זה סבל" - סידהרתא גאוטמה' ה"בודהה", האמת הראשונה (650 לפנה"ס).


אין לי ספק שיש לכל אחד ואחת ממכם/ן איזושהי הזדהות עם האמירה לעיל ולצידה גם סלידה קשה וחריפה, ובכל זאת הבודהה בכבודו ובעצמו אמר את זה אז אולי יש בזה משהו?


לפני 2600 שנה סידהרתא (הוא עדיין לא התעורר דאז) יצא מארמון אביו והבין שחווית החיים מלאה בסבל (דוקהה-dukkha בפאלית). החולי, הזקנה, הגסיסה והמוות ושאר החיים שבין כל אלה הם סבל מתמשך.


כוונתו לא היתה לסבל שמוכר לנו כאובדן, אבל, מחלה, פרידה, כשלון וכו', כוונתו היתה בעיקר לאיזשהו חוסר נחת בלתי פוסק (dis-ease ומכאן המילה מחלה באנגלית) שמלווה אותנו בכל רגע בחיים, ברגעים הקשים מן הסתם כמו גם, וזה חשוב, ברגעים היפים והמענגים, הוא ניסח את זה במדויק כשאמר (בתרגום חופשי שלי) שסבל עולה:


  • כשיש לך/כשנוכח משהו בחייך שאתה לא רוצה בו (חוב, עומס, חמות, פחד, געגוע...).

  • כשאת/ה רוצה משהו שאין לך (זמן, כסף, אהבה, בריאות, שמחה, יופי...).

  • כשיש לך כבר משהו שאתה חושק/ת בו אבל את/ה פוחד/ת שהוא ייעלם/ייגמר (זמן, כסף, אהבה, בריאות, שמחה, יופי... :).


עקב שלושת הסעיפים הנ"ל אנחנו פוחדים מ.. משתוקקים ל.. ונמנעים מ.. בכל רגע ורגע לאורך חיינו עד הקבר. אבל על זה כבר דיברנו מספיק.


אז ניתן לסכם - אנחנו סובלים. ע"פ הבודהיזם מקורו האמיתי של הסבל הוא בורות. יש להבדיל בין חכמה knowledge שאחריה אנחנו רודפים לבין חכמה wisdom שאין לנו ממש מושג מה זה, כמו בורות – illiteracy שאותה אנחנו מבערים לבין בורות ignorance שאליה אנחנו לא ערים במקרה הטוב או מעריצים במקרה הרע.


אני ואת ואתה בורים (ignorante) כי אנחנו לא רואים ובעיקר חווים את המציאות כפי שהיא באמת.

כאן הרבה פעמים עולה השאלה – מה זה אומר בכלל? הרי עץ זה עץ, ענן זה ענן ואני זה אני.


אז למען "הסדר הטוב" אנסה להעלות כאן מספר לא מועט של דוגמאות לבורות שגורמות לנו לסבל ע"פ הבודהיזם – מתורגמים לשנת 2017 בישראל, ואני מזמין אתכם לא להאמין לי ובטח לא לבודהה אלא לבדוק ולשפוט בעצמכם.



הסיבה שאני מפרט כאן את הדוגמאות האלו היא לא כדי לתסכל או להעציב אדם חלילה, להיפך, הדוגמאות האלו כאן כי רבים לא מבינים את דבריו של הבודהה, ולכן עלולים להבין את תורתו כפסימית/ריאלית להחריד, כאשר בפועל היא מלאה בחמלה, נדיבות וידיעה שניתן להשתחרר מאותו סבל, ממש כאן ועכשיו - האמת הראשונה לא נגמרת במילה סבל, המשפט המלא הוא:


"החיים הם סבל, דע אותו"



כוונתו היא, בין השאר, שידיעת הסבל משחררת, ובידיעה הכוונה כמובן לחוויה טובה, עמוקה ועוצמתית שלו, וכמובן שכדי לדעת את הסבל צריך קודם כל להכיר בקיומו ולהפסיק להימנע ממנו בכל דרך אפשרית.

למען אותה היכרות מפורטים מטה 22 סיבות לסבל היומיומי של כל אחד ואחת מאיתנו, הסיבות האלו הן תשתית חיינו כאן על הכדור בעולם המערבי במאה ה-21 כשרוב בני האדם מסתכלים על אותן סיבות בדיוק (רובן לפחות) כפוטנציאל הגדול ביותר לאושר ולרווחה. אכן פרדוקס.

(ושוב למען הסדר הטוב – עץ הוא לא עץ, ענן הוא לא ענן ואני הוא לא אני).


אז למה את, אתה (ואני) סובלים?


* הסעיפים כתובים בלשון שני המינים וכל אחד מהם פונה לשני המינים.


בגלל שאתה משתוקק שמשהו כבר יקרה או יגיע, שתשיג, תצליח, תרכוש, תתקדם, תעלה, תעבור, תלמד, תתנסה, תתעלה, תתמודד. ממש עכשיו, גם מקודם וככל הנראה גם בהמשך. שהדבר הזה כבר יכנס לחייך ואז הדברים יראו ויהיו אחרת, או אז תוכל סוף סוף לנשום לרווחה...


בגלל שאת סולדת והודפת כשאת מבקשת שמשהו שקיים ונוכח פשוט ייעלם, שכבר יחלוף, שיעבור, ימות, יתמוסס, ישתחרר, יתמוגג ויתנדף. ממש עכשיו, גם מקודם וככל הנראה גם בהמשך.


בגלל שנדמה לך שאתה אמור להיות מישהו שאתה עדיין לא – שאתה חייב לממש את עצמך, שיש לאן, שצריך להתקדם, לשאוף ליותר, להגיע רחוק, לממש את הפוטנציאל העצום הזה, להגשים חלומות, לדחוף, להשיג, לשאוף, לרצות, לדרוש, לנצח, להעז, להיות נחוש, לא לוותר אף פעם, לנשוך שפתיים, לחשוק שיניים, לשנס מותניים ולהמשיך בכל הכח, כי אם לא אז... אלוהים ישמור!


בגלל שנדמה לך שאת באמת נפרדת מכל שאר האנשים, מבעלי החיים, מהצמחים והחרקים והאדמה, מהעננים וממזג האויר, מהמבנים, מהעיתונאים, מהנוולים והחסידים, מהנוצרים והאיסלאמיים והאתיאסטיים, מהמסך הזה, ממני, מהזמן, מהחלל, מהעננים, מהחולים והגוססים, מהאומללים, מהפסיכוטיים, מהחיות בבתי המטבחיים מענני הפחם והפלסטיק שבשמיים ומהפסולת שצפה במרכז האוקיינוס, איפה שמעולם וכנראה לעולם לא תהיי. את לא נגמרת בקצה שכבת העור שלך, את פשוט לא.



בגלל שאתה מאמין שזה משחק סכום אפס, וכשמישהו מרוויח זה אומר שאתה מפסיד.


בגלל שאת מדמיינת לעצמך שיש כזה דבר כמו תרבות, מוסר, אג'נדה, לאום, דת, גבול, צדק, יותר, נכון, מסגרת, נימוס, מותר, אחר, אז ובהמשך, ימין ושמאל, הצלחה או כשלון, אותה היצמדות והזדהות עם כל אותם מושגים ריקים שנראה שעומדים בפני עצמם, הם מכסים את כולנו ולכן האור לא נכנס.


בגלל שאתה לא מבין ומקבל את העובדה שהכל משתנה תמיד,

ושהכל תלוי ומותנה בכל השאר.


בגלל שאת נמנעת ובורחת מלגעת, מלפגוש את מה שכואב, את מה שמפחיד, את מה שעלול להפגיש אותך עם אותם שדים שנשארו מאחור לפני שנים. בגלל שאת מעדיפה שלא, בזכות כל אותם מנגנונים מפוארים שמאפשרים לך כביכול להשאיר את הכאב "בחוץ" בזמן שאת נעולה וכלואה בפנים.


בגלל שאתה אכול אשמה, בלי קשר לאף אחד כבר, אשם שזה כל מי ומה שאתה, אשם על המחשבות האלו שרצות לפעמים בראש, על הפעולות שנובעות מ"חולשה", על זה שאתה פשוט מוותר לעצמך, שאתה מקנא, מתקמצן, מפחד, לא יודע, ובגדול פחות ערך, אשם על כל מה שעוללת, על כל מה שנראה לך שהם לא יודעים אבל אתה יודע טוב טוב. אשם על זה שאתה לא מי שהיית רוצה להיות ובטח לא מי שהם חושבים שאתה.


בגלל שאת מתאמצת כל הזמן, עוד ועוד, בכל פעולה שאת רק עושה, עם כל מילה שיוצאת לך מהפה, את מתכווצת, משתדלת, מנסה להיות הכותרת ששמת על עצמך להיות הכי אמא, חברה, אשה, קרייריסטית, זאת שמקשיבה, מבינה, יודעת, מלטפת, מגניבה, חומלת ופשוט מעוררת השראה.


בגלל שאתה שונא או יותר נכון שיש בך שנאה – כלפי כל אותם אויבים, כל המאיימים, כל האחרים, כל מי שבצד השני, כל מי שאין לו זכות קיום מבחינתך, שעושה רק רע, כל אותם נוולים, בורים, פונדמנטליסטים עיוורים, כל אותם פוליטיקאים מושחתים, פושעים, גנבים, רוצחים ואנסים, כל אותם חלאות שאם רק לא היו פה העולם היה טוב יותר. כשמן הצד השני – הנוף לא נראה שונה...


בגלל שאת מתחרטת על כל אותן פעמים שפעלת מהמקומות ה"נמוכים", מהפחד, מהיצר, מהבושה, מתוך אותה ילדה קטנה, על כל הרגעים שבהם שלא האמנת, שלא ניגשת, שלא אמרת, על כל אותם צמתים שהעדפת שמישהו/משהו אחר יקח את ההחלטה.


בגלל שנראה לך שיש לך את כל הזמן שבעולם.


בגלל שאתה מפחד, פשוט מפחד. ותכל'ס אין שום בעיה עם זה פרט לעובדה שמבחינתך זה אסור, שאין לזה צידוק ומקום ובעיקר שהפחד הוא מהפחד עצמו. אסור גם להיות חלש, לבכות, להיסדק ולהישבר, לקרוס, לתת לשטפון אי הודאות לסחוף אותך ולא לדעת לאן. בגלל שאתה מפחד שבאותם רגעים לא ישאר ממך כלום, אולי רק סמרטוט אדם, חורבות שוממות כעדות דוממת לפאר שהיה כאן קודם או לפחות יכל היה להיות.


בגלל הבושה - האמונה הזו שאת לא מספיקה, שאת אמורה להיות אחרת, אמורה להיות יותר, בגלל שאכפת לך כל כך איך את נתפסת ומה הם חושבים, האם הן ימשיכו לרצות עוד ממך, האם הם יהיו מרוצים, האם זה בסדר, האם זה נכון, האם הם יאשרו אותך ואז תוכלי להיות מאושרת, האם זו בכלל את או אולי אותה זו שהם רוצים שתהיי?


בגלל שאתה כבר יודע, כבר הבנת את פני המציאות, אתה יודע איך הדברים מתנהלים, מי נגד מי, הזרמים התת קרקעיים, אתה מכיר את כל הטיפוסים ומזהה אותם מייד, קראת והקשבת וצפית ודיברת ואפילו כתבת את מה שלימים צוטט, אתה כבר יודע מה ראוי, מה נכון ומה אתה צריך כדי לסדר פה את העניינים.


בגלל שאת חושבת שיש לך שמץ של מושג מי את.


בגלל שאתה לא מפסיק להשוות ולקנא, בודק, בוחן, מסתכל, מצית, גולל וחוזר לאותה תמונה, חוקר איך זה הגיוני ששניכם התחלתם מאותה נקודה, איך אתה מולו ומולה, מי יותר ומי פחות, מי לפני ומי אחרי, מי מנצח ומי מפסיד, אתה תמיד במירוץ, תמיד משתדל, תמיד מסתכל לצדדים, תמיד לא מרוצה, בורח מהכשלון ומשתוקק לנצחון, ובין שניהם אתה...


בגלל שאזור הנוחות פשוט כולא אותך בפנים.


בגלל שנראה לך שיש כאן איזשהו סדר, איזשהו הגיון, איזושהי תבנית או מנגנון שמפעיל כאן את הכל, את ממשיכה לדרוש ולחפש אותו, את ממשיכה להגדיר, לתייג, לרבע, למסגר ולקוות שהבנת איך זה עובד עד לפעם הבאה שהכאוס משתלט.


בגלל שאתה עבד של גחמות התודעה שלך, התודעה המשתוקקת, הסולדת, המעורפלת, הקופצנית ומטילת הספק, התודעה שמנסה בכל רגע נתון לאחוז במשהו אחר ומיד לשמוט אותו לטובת הבא בתור, אותה תודעה דביקה ובוצית שאתה מאמין שמסייעת לך ועומדת לרשותך ובעצם המצב בפועל הוא בדיוק, ולא פחות, מהפוך.



בגלל שאת עדיין מנסה שם בחוץ, ועדיין מסתכלת על העולם מהחלון כשהתשובה משתקפת במראה.


בגלל כל אלה את ואתה ואני סובלים לכל אורך הדרך. ולא, זו לא גזרת גורל, "אלה לא החיים", זה לא האופי שלך ולא הטבע האנושי. פשוט הבנו את חוקי המשחק לא נכון ומיד התחלנו לרוץ בכל הכח.


אז אולי תאט לרגע, תשחררי מעט את הכיווץ, תנסה פשוט להיות, תנשמי, תפסיק רק לרגע עם כל הרעש הזה, ואז אולי תוכלי לפגוש את עצמך, את אותו ילד ואותה ילדה שבאמת רק רצו חום ואהבה, רצו שיראו אותם, רצו חיבוק ונשיקה, רצו כתף, בית חם ויד מלטפת שאומרת שאת מספיקה, שאתה נפלא כמו שאתה, שאת ראויה לאהבה ושיש לך מקום ללא שום תנאי.

ואז אולי תרשה/י לעצמך להישען לאחור וליפול אל תוך האוקיינוס האינסופי הזה של חיים ומוות, התהוות וקמילה, אור וחושך, אהבה ופחד, השתוקקות וסלידה, ממש כאן, ממש עכשיו, ממש רק לרגע, תניח לעצמך, אתה לא רואה שאתה מפריע?



חגים שמחים ושקטים לכולנו,

אורי.


מפגש היכרות ללא תשלום במושב סתריה / בת"א.

אורי - 0547-560444.

#מדיטציה #mindfulness #מודעות #שלווה #אימוןתודעתי #לעצור #שהות #שקט #רוגע #היאחזותוהשתוקקות #אושר #כאב