• אורי גולן

למה אני לא מצליח לאהוב את עצמי?

עודכן ב: 9 יונ 2019


נתחיל באחד השירים המדהימים ביותר שנתקלתי בהם - ראבינדרנאת טאגור מסכם פחות או יותר את הכל:


הוא

שאותו תוחם אני בשמי

בוכה במרתפי כלאו


תמיד עסוק אני

בונה חומה סביב-סביב

וככל שמאמירה חומה זו השמיימה

מיום ליום אובדת לי ראייתי

את היותי האמיתי

בצלה האפל


גאה אני בחומה אדירה זו

ומטייח אותה באבק ובחול

שמא יוותר בה

בחומת שם זו

ולו הקט שבחורים


ואין זה משנה כמה נזהר אני

אובדת לי ראייתי

את היותי האמיתי


(תרגום - יובל אידו טל)


כמה מילים על הרעה החולה של בני האדם, זו שמצויה בכולנו ומביאה ל"מותנו הפנימי" בטרם עת, לחיים ריקים ממשמעות, מחוסרי אינטימיות ויכולת לאהוב.


אם גם לכם יצא במקרה להכיר בני אדם מעט "כבויים", שמעסיקים עצמם לריק ובקדחתנות יתרה בפעולות וחוויות חסרות תוכן ומהות, שמנהלים מערכות יחסים טפלות ושטחיות עם העולם ועם עצמם ושמתהלכים פה על הכדור הלוך וחזור מבלי לדעת לאן - אני רוצה להציע שהצביעות בכבודה ובעצמה אחראית לכך (אין לה בלעדיות כמובן).

לא, זו לא בדיוק הצביעות המוכרת לנו, הצביעות הנ"ל היא האמא והאבא האלימים שלה.



אז למה אתה מתכוון כשאתה אומר צביעות?


לצביעות בחיינו פנים רבות ומגוונות. חלקה הגדול והמשמעותי נמצא, כרגיל, "מתחת לפני המים" (לא מודע), ולכן כמעט מיד נתנער מהמילה הלא נעימה הזו שנפגוש משפט כמו - כולנו צבועים וכולנו סובלים עקב כך.


צביעות היא אותו חיוך מזויף אל מול אדם לא נעים, היא מילים שאנחנו נמנעים מלהגיד לחברים, בני זוגנו ולעצמנו, אלו פעולות ודרכי התנהגות שסיגלנו לעצמנו כשבפועל אנחנו סולדים ואולי אפילו שונאים אותן (לרוב, כאן יגיע משפט כמו - "נשמע מוכר, אבל אני ממש לא כזה/ו..", נא להמשיך לקרוא).

כל זה רק על פני השטח ("מעל לפני המים"), הצביעות היא גם השקרים הלא מודעים שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי מי ואיך שאנחנו בעולם, רק כדי שנרגיש טוב יותר במחיצתנו, היא הדמות ה"ציבורית" שאנחנו מאמינים שהפכנו באמת להיות ש"מושכת אהבה ולייקים", היא המסיכה שלנו אל מול העולם ואל מול המראה שבה אנחנו נאחזים בכל הכח, זהו כל דפוס שבו אנחנו מתנהלים ומתנהגים שלא ע"פ "מי ומה שאנחנו" באמת באותו הרגע מול אדם אחר ומול עצמנו, ואם לנסות ולסכם:


צביעות היא הפיצול העמוק ביותר שלנו מעצמנו,

היא מי שנראה לנו שאנחנו אמורים להיות בעולם,

היא הנסיון העקר שלנו לשים על עצמנו משהו שלא שייך או נכון לנו -

וזה מתסכל, עקר ובעיקר מתיש.


מה שמפחיד הוא שמחלת הצביעות הזו כל כך רווחת בשדותינו, עד כדי הסתגלות והיטמעות מלאה שלה אל תוך חיינו, היא הפכה ל"אני" שלנו, ולכן מאוד קשה לנו להבחין איפה ה"אני" שלי נגמר והצביעות מתחילה (ספויילר - זה הרבה יותר מוקדם ממה שאנחנו מדמיינים).


אישית, הצביעות מאוד מסקרנת אותי. הצביעות שלי כמובן תחילה, ולאחריה כל סוג צביעות שאני מזהה מולי. אני לומד, חוקר ו"מתנסה" איתה כבר תקופה ארוכה בכל דרך אפשרית, וככל שאני מעמיק ולומד כך אני נפעם ואולי נבהל אפילו מעומק ההתפשטות שלה בתרבותנו, מהאלימות שלה, מההשלכות המצערות שלה על נפש האדם במאה ה-21 ועד כמה ניתן להיות עיוורים לכל אלה.



"אנשים ללא מסכות הם חזיון נדיר"- פ. מ. דוסטוייבסקי


הגדרה ברורה של הדיאגנוזה - מחלה בשם צביעות :


1. צביעות (הגדרה מילונית) -

צורת התנהגות המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלה יותר, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות.

התנהגות שאינה תואמת את אופיו האמיתי של האדם, לרוב למטרת רווח אישי.


ההגדרה שלי לצביעות (זה רק מתחיל מסובך) :

צביעות היא מנגנון הגנה שנוצר בזמן התפתחותו של הפעוט במציאות משתנה, מאיימת ולא ודאית בעיקר אל מול הוריו (ספרציה-אינדיבידואציה למי שמכיר / סופר אגו < > איד למי שנתקע עם פרויד).

המנגנון מאפשר את "פיצול העצמי" לשתי ישויות שונות כאשר האחת היא מסיכה / פרסונה / פסאדה - מלאכותית ומזויפת שהאדם יוצר במו ידיו והיא המוחצנת, המוכרת והמקובלת על ידי העולם (חברה) ובשל כך ע"י האדם עצמו, והשניה טבעית ואותנטית והיא המוסתרת, המופנמת ולעיתים כלל לא מוכרת ע"י העולם ובעיקר ע"י האדם שהיא ב"בעלותו".

מנגנון הגנה זה מביא את האדם לניתוק מעצמו, על רצונותיו, אמונותיו ותשוקותיו, וכמובן מסביבתו בכל רבדי חייו.


הצביעות במעלה הדרך הופכת למיומנות והתנהגות מניפולטיבית ומלאכותית שהאדם יוצר, מאמץ, נאחז ומגן עליה. מיומנות זו מחצינה תגובה / תכונה / אמונה / מעלה / יכולת שהאדם לא "מחזיק" בפועל באותו הרגע, וזאת במטרה למנוע מעצמו את כאב הסלידה והדחייה של העולם, כשבשורש ההימנעות מצוי הפחד מחווית כאב הבדידות הקשה מנשוא. כמובן שאל מול ההימנעות מכאב ישנו הנסיון לחוות את נועם תחושת הקבלה ובשאיפה האהבה של הזולת כלפיו (כמו שאר מנגנוני ההגנה שבני האדם מחזיקים בהם) ולא פחות מכך קבלה שלו את עצמו.



"ישנם אנשים המצליחים להסתיר אפילו את צביעותם" ~ פול קלודל


בתכל'ס - צביעות היא חוסר היכולת שלנו להתנהל ולנהוג על פי האמונות, העקרונות והרצונות האמיתיים והאותנטיים שלנו (במידה והם ידועים לנו בכלל - לרוב זה לא המקרה), כשאנחנו מגיבים ומתנהגים כאילו אנחנו חכמים/ אדיבים / עמוקים / רוחניים / יפים / חזקים / אוהבים וכו' יותר או בשונה מכפי שאנחנו בפועל. וזה כמובן מאוד מאמץ ומעייף אותנו.


חשוב כאן לציין ש"האפשרות שמנגד" היא לא חיים יצריים מלאי תאווה, וולגריות וגסות רוח - אלא חיים חופשיים, נינוחים, ערים ומשמעותיים יותר, המאפשרים יחסים אינטימיים עם המציאות, קרבה ואהבה לעצמנו ולעולם. האיך תכף מגיע.


איך הצביעות נוצרת ולמה (לעזאזל)?


אנסה לפרט את התהליך ואת מטרתו, וכבר ראוי לציין שזהו קיצור פושע ופשטני, ועדיין - באנו לנסות להכיר, לחוות ולשחרר את עצמנו ולא ללמוד עוד תיאוריות פסיכולוגיות מרשימות:


דרכו של יובל (או שלך או שלי):


0. אפס צביעות - בתחילת דרכו של יובל, הוא כלל לא היה צבוע - הכל טבעי, אותנטי, זורם כנהר שוצף וקוצף, יצרים ואינסטינקטים.


1. אמא ואבא - כרגיל. יובל בן השנתיים לומד יחסית מהר, שהתנהגות מסוימת גורמת לקבלת אהבה וחום נעימים לעומת התנהגות שונה שגורמת לכאב, תחושת ריחוק עד בדידות קשה ומפחידה. כעת יובל למד את מיומנות המניפולציה, שמטרתה פשוטה - הגנה על עצמו מכאב בלתי נסבל.


2. בניית זהות - יובל מפתח אט אט "זהות" עצמית לפי התגובה (פידבק) שהוא מקבל מהעולם (בעיקר הוריו). לזהות זו מאפיינים רבים, לענייננו, היא בעיקר כוללת את התגובות השונות של יובל למציאות המשתנה ("whatever works").

כאן ההורים יגידו ליובל משפטים כמו: "זה לא מתאים לך להתנהג ככה!", "זה לא אתה!", "יובלי, מה קורה לך?!" וכו', וכך בלי לשים לב יעצימו את תהליך הפיצול.


3. מנגנון הגנה מפואר - בלי לשים לב יובל בנה מנגנון שבו יש לו פרסונה / מסיכה שלמה אותה הוא מחצין אל העולם כדי להימנע מאותו כאב איום, ומצד שני רצונות, צרכים והתנהגויות אותן הוא לומד להסתיר מהעולם. המנגנון הזה עובד מעולה ומאפשר לו להתנהל בעולם בצורה עצמאית ולהשיג את מה שהוא מעוניין בו - בעיקר חום ואהבה, וזה נפלא (אגב, כך גם אילוף כלבים עובד).


4. שיכחת העצמי - נקודת המשבר, לאורך הדרך הארוכה יובל המתבגר מזדהה ונאחז יותר ויותר במסיכה שיצר במו ידיו, אותה מסיכה "ציבורית", ו"מתנתק" אט אט מהעצמי האותנטי והטבעי שלו ברמה כזו או אחרת - הוא שכח שזו בסה"כ "מסיכת יובל". פעולה זו גם מקלה עליו את הקונפליקט הקשה בין השניים ומאפשרת לו להתנהל כדמות אחת "ברורה" אך מזויפת, לפחות בחלקה.


"מרבית האנשים הם אנשים אחרים. מחשבותיהם הם הדעות של מישהו אחר,

חייהם הם חיקוי, תשוקותיהם - ציטוט" - אוסקר ווילד


5. שימור, הגנה, תקיפה והמצפון - יובל, עלם צעיר, חסון ויפה עסוק בכל רגע של ערות בשמירה, הגנה וטיפוח הדמות אותה יצר עד כדי הזדהות והיטמעות מלאה איתה וכמובן בתקיפה וסיכול כל גורם שיכול לפגוע בה (הוא יאהב את הלבד וישנא את הבדידות - עסק ביש).

חשוב לציין שפעמים רבות, ואפילו לרוב, יובל יתקוף את עצמו עקב כך שהתנהגותו לא תעלה בקנה אחד עם אותה דמות, הוא יקרא לזה "מצפון" (או לעיתים "מוסר") אך בפועל זה רחוק ממצפונו שנות אור (אין לו צו מצפון ברור עקב כך שהוא לא באמת מכיר את עצמו). אלו המאבקים הפנימיים מהם יובל יסבול לכל אורך חייו.


ליובל תהיה אמונה לא מודעת, שבמידה ויאפשר לכל תחושותיו, רצונותיו, תשוקותיו, רגשותיו וכו' לעלות אל פני השטח, שאר בני האדם יסלדו ויתרחקו ממנו עד שישאר שוב בודד כמו באותם רגעים קשים בתחילת הדרך (אותם, מן הסתם, הוא כלל לא זוכר).

כשנשאל אותו על צביעותו (בעדינות כמובן), יובל יענה שאכפת לו מאנשים והוא לא רוצה לפגוע בהם חלילה, אך בפועל הוא מעוניין להימנע מתחושת כאב הבדידות המאיימת, אליה הוא כלל לא מודע.



התוצאות הקשות של מחלת הצביעות:


מאמץ ותשישות - אחת התוצאות הברורות והגלויות ביותר לכולנו היא המאמץ והשקעת האנרגיה הרבה שהצביעות, המודעת לפחות, לוקחת מאיתנו. כולנו היינו במפגשים ואירועים כאלה ואחרים ממפגש רגעי בעבודה ועד סדר פסח, שהיינו צריכים ללבוש חיוך מזויף ונעים או כל סוג התנהגות אחרת שלא "זרמה" מאיתנו בטבעיות. זה היומיום שלנו, וזה מעייף ומתיש.


דואליות ומאבקים פנימיים - תוצאה נוספת שמאוד מוכרת לכולנו היא המאבקים הפנימיים האינסופיים שלא מפסיקים להתחולל בתוכנו.

מצד אחד נרצה לפעול בצורה "רציונלית", "הגיונית", כפי שאנחנו מאמינים שאנחנו אמורים לפעול, ומצד שני "משהו" ירגיש לא בסדר, ש"זה לא זה", אותו משהו ב"בטן". זה קורה לנו לכל אורך הדרך ואנחנו ממשיכים להיאבק, ולהיאנח (אגב, דרך המאבק המוכרת והרווחת ביותר בתרבותנו היא להעמיס על עצמנו עד זוב דם וכך דעתנו מוסחת מאותם קולות לא נעימים אותם אנחנו פשוט לא רוצים לשמוע).


בדידות וניכור - האדם הצבוע הופך לאדם יותר ויותר בודד המנוכר לעצמו ולסביבתו. הוא עסוק בעיקר בשמירה על הפרסונה אותה יצר ומתאמץ לקבל הערכה, קרבה ואהבה מהעולם בדרכים רבות ושונות, אך יחד עם זאת הוא תמיד מרגיש שאלה "לא אמיתיות" ושאף אחד לא מכיר אותו באמת (בעיקר עקב כך שהוא לא מכיר את עצמו), וכך הוא משוטט בעולם עם תחושת הולכת וגוברת של בדידות, ניכור ובוז כללי לטפלות הקיום.


"כל האנשים מנסים לשחק דמויות של אנשים אחרים.

חלקם אינם מודעים לכך, ולכן משחקם כה משכנע" -- אוסקר ווילד


ביקורת, שיפוט, סלידה ושנאה עצמית - תוצאה נוספת היא הביקורת, השיפוט והסלידה של האדם לעצמו עד כדי שנאה עצמית כלפי חלקים שלמים של אישיותו. הוא יכול לסלוד ולנסות להדחיק לדוגמא את העובדה שיש בו רגשות כמו קנאה, פחד, בושה וזעם גדול, כמו גם לשנוא חלק מתכונותיו כמו אדישות, שטחיות, טיפשות, קמצנות וטינה, אך מאמצים אלו יהיו עקרים ויעלו לו בתסכול והאצת התהליך הסמי-מזוכיסטי.

לרוב, ול"מזלנו", חלק גדול מהאנרגיה האלימה הזו יופנה כלפי חוץ אל בני אדם בהם אנחנו מזהים את אותן רגשות ותכונות בדיוק - עד כדי מאבק עיקש בהם בכל תחומי חיינו (תהליך בשם projection).


מצפון משוגע - באותם רגעים כאשר הוא יתנהג האדם בצורה שלא עולה בקנה אחד עם הדמות אותה יצר הוא ייתקף נקיפות מצפון גדולות על כך ש"זה לא אני" - בדיוק כמו שהוריו אמרו לו לפני עשרות שנים, וימשיך ויאמר לעצמו ש"זה אסור, לא מוסרי ושאני מגעיל ופסול" או ש"אני אדם רע וקטן" וכו' וכך יעצים את תחושת האשמה, הבושה והניכור שלו מול אל עצמו (ואל העולם כמובן).

התוצאה והכאב הגדולים והקשים מכולם או

איך לחיות חיים חסרי משמעות ואהבה -


בסופו של כל התהליך הזה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאותו מנגנון הגנה בשם צביעות נוצר על מנת למנוע מהאדם את תחושת הכאב האיומה של הבדידות, הניתוק והריחוק משאר בני האדם, שבחסותם הוא מרגיש מקובל, מוערך, מוגן ואהוב - כאשר בפועל, ההפך קרה!

אותו אדם יחיה את חייו בתחושת מועקה של ניכור ובדידות קשה, הוא לא יצליח ליצור קשרים עמוקים, אותנטיים ואינטימיים עם הבריות כך שגם לא יוכל באמת לאהוב ולחוש אהבה (לזוגתו, חברו, אלוהיו ולפני אלה - לעצמו). חוויה זו תגרום לו במעלה הדרך להתאמץ עוד יותר לשם טיפוח ופיתוח אותה דמות פיקטיבית, כמו גם להעצים את הסלידה, הביקורת והשיפוט שלו כנגד עצמו על כך שהוא "לא מספיק".


מיותר לציין שב"מציאות החיצונית" אותו אדם יתפקד ללא דופי - יהיו לו שלל חברים, זוגיות מתפקדת, הוא יהיה פעיל, יפרנס בכבוד, המדיה החברתית תשגשג וכלפי חוץ הוא ישדר "עסקים כרגיל" או אפילו בפריחה, אך בתוכו "פנימה" הדברים יראו ויחוו אחרת.


תוצאה נוספת הרת גורל של הנתק מהטבעי והאותנטי, היא חוסר היכולת לענות על השאלה: "מה את/ה רוצה?" (מוזמנים לנסות). התשובה לרוב תכלול רצונות הדוניים לחלוטין (כסף, סקס, טיול, מנוחה וכו') או מושגים מופשטים ומכובסים כמו משמעות, חופש, אהבה שקט וכו'.

שאלה זו היא בסה"כ מראה צלולה לכך שהאדם כיום מנותק ברמה כזו או אחרת מרצונותיו הקמאיים, מתשוקותיו, מאמונותיו ומרגשותיו האותנטיים והטבעיים ביותר, הוא איבד את המקוריות שלו, את הייחודיות שלו, את החופש שלו להיות את שיבחר (אפשר להיווכח לכך בצורה מובהקת בשוק העבודה).



"אמרו לחכם, מי תאהב יותר: אחיך או חברך? ואמר: אינני אוהב אחי עד שיהיה חברי"

- רבי שלמה אבן גבירול


כמה מילים ברמה האישית:

התרבות שלנו כיום בישראל 2017 (כמו בשאר העולם המערבי) צבועה מיסודה. היא מפצירה בנו ומתגמלת אותנו על היותנו צבועים. המסיכה, ה-CV, התארים, התפקידים והפרצוף היפה של האדם הוא שעומד ב"חזית" ומקבל את החיבוק או את הסטירה. האותיות שמגיעות לפני שם המשפחה ולא מה שנמצא מ"אחורי" השם הפרטי.

זה לא חדש, זה אפילו עתיק, אבל הסדק הזה הולך ומעמיק.

הבעיה הקשה בחברה שלנו, ובעיקר אצל דור ה-Y וה-Z, היא בדידות וחוסר משמעות, אנחנו בתהליך ארוך של עצימת עיניים ובהוצאת הצעקה הכי חזקה שרק נוכל על מנת להישמע, להיראות ואולי להיות משמעותיים לדבר מה בעולם, אבל האנרגיה הזו מופנית לכיוון הלא נכון.


הערת אגב למבקרים - כמובן שיש צורך בלא מעט טקט, אדיבות, סבלנות ותשומת לב לעצמנו ולאחר, אך זוהי לא צביעות "מעודנת" ונשלטת - זה בדיוק ההפך מצביעות, זה מה שקורה אחרי שפוקחים את העיניים, נרגעים, ומושיטים יד כדי לתת במקום לקבל.


אז מה עושים?


התשובה הכמעט קבועה שלי לשאלה הזו היא שאין צורך "לעשות" דבר, להיפך, יש צורך להכיר, להסתקרן, להתקרב ועם הרבה עדינות וחמלה לאט לאט לשחרר את אחיזתנו ממה שאין בו כבר צורך.

ובכל זאת "פתרונות" - יש צורך בהרבה מאוד תשומת לב לעצמנו. בהכרה שזהו המצב, ומשם פיתוח וטיפוח הרצון האמיתי שלנו להשתחרר מהעול ששמנו על עצמנו לפני שנים רבות. רצון עמוק וכן להשתחרר מהמסיכה, לחיות חיים חופשיים, נינוחים, נעימים ואולי בעיקר אמיתיים וטבעיים יותר, חיים שנכונים לנו ולא לאף אחד אחר. רצון לחיות את החיים שלנו.


אאחל לכולנו שנדע להבחין ולהשיל את המסיכה, שניתן לילד הטבעי והמדהים הזה הרבה מקום לשחק, שנשאל אותו שאלות כנות על רצון, חשק ואהבה ובאמצעות כל אלה אולי נאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמנו, עם זולתנו ובהמשך עם אויבנו.

ולסיום, שיר קצר נוסף של ויסלבה שימבורסקה האחת והיחידה, תהנו:


בשבח הדעה הרעה על עצמך / ויסלבה שימבורסקה


לבז אין שום טענות כלפי עצמו.

מוסר כליות זר לפנתר השחור.

דג הפירנה לא מפקפק בצדקת מעשיו.

נחש הפעמונים מקבל את עצמו ללא סייג.


אין בנמצא תן עם ביקורת עצמית.

הארבה, התנין, השערונית וזבוב הבקר

חיים כמות שהם חיים ומרוצים מזה.


מאה קילו שוקל לב הלויתן אורקה.

אבל מצד שני הוא קל.

אין לך דבר חייתי יותר

ממצפון נקי

על הפלנטה השלישית במערכת השמש.


לחיי חיינו,

אורי.

לקביעת פגישת היכרות - רמות השבים.

golanuri@gmail.com

0547-560444

#מודעות #היאחזותוהשתוקקות #כאב #צביעות #ריצוי #בדידות #אהבה