• אורי גולן

איך לעצור את המרדף אחרי רשימת המטלות

עודכן ב: 9 יונ 2019


הצורך להספיק יותר בזמן הקצר ביותר הפך לאחת המגמות החזקות ביותר במציאות היומיומית העמוסה שלנו. אינספור מאמרים, סדנאות ושיטות ל"ניהול זמן/משימות", תעדוף ותכנון נקטפות מהמדפים ומהרשת מדי יום.

בצורה הרווחת והיומיומית במציאותנו זה מתבטא ברשימת משימות/מטלות אינסופית שכל אחד ואחת מאיתנו מחזיק באיזושהי צורה ומנסה "לנהל" בדרכו המיוחדת.


עד כאן אין כל בעיה, להיפך, בהחזקת רשימה כזו, בביצוע המשימות ו"קידום" תהליכים בחיינו הפרטיים ישנה אחריות, סדר, ארגון ותכנון קדימה (מבורך בכל סוג של חיים).


הבעיה מתחילה כרגיל - במערכת היחסים שלנו עם הרשימה. מערכת יחסים שעלולה ליצור תחושה של מרדף בלתי פוסק, של סיפוק רגעי ולאחריו תסכול, של הצלחה ושל הישג לצד אימפוטנציה וקטנות אל מול העולם העוין (או בשמה הארצי - בירוקרטיה).

אני מדבר על אותה תחושה מבוקר ועד ערב של "אני לא מספיק", של "אין מספיק זמן" וגם אותו אני "מבזבז" אל מול גודל העשייה הנדרשת.


במילים הבאות אני רוצה לנסות לשפוך קצת אור ולהסביר את התופעה הכל כך רוחבית ועמוקה הזו בחברה שלנו כיום, שיכולה להביא אותנו בסוף היום לחייך ולשמוח ואולי אפילו לתגמל את עצמנו כמו גם לשבת חמוצים ומתוסכלים על הספה מאוכזבים ממציאות חיינו.

מטרת המאמר הזה היא לאפשר הכרות עמוקה יותר עם מערכת היחסים הזו, לראות בבהירות כיצד היא מתנהלת ומנהלת אותנו, ובעיקר לתת כלים כיצד להתחיל "לעבוד" איתה כך שנחוש יותר חופשיים מולה ובחיים בכלל.


וכמובן, ההנחה הבסיסית שמתוכה אני מגיע (שיטת סאטיה ובודהיזם ככלל) היא שאתם ואני ושאר בני האדם והיצורים החיים מעוניינים בשקט, בחופש וברווחה פנימית ללא תלות בנסיבות. ומערכת היחסים עם הרשימה הנ"ל היא אולי אחד הדברים ש"מונעים" מאיתנו את השקט הכל-כך נפלא והזמין הזה.



מה בין צורך לתשוקה:


כשאנחנו ניגשים לכל נושא ש"אוחז" בנו חשוב מאוד לעשות קודם סדר. במקרה שלנו, לא מדובר כאן כלל על הצורך להספיק, מדובר על התשוקה להספיק.

מה ההבדל הגדול אתם שואלים? - אפשר 3 מרכזיים:



1. ההבדל המרכזי בין צורך לתשוקה הוא שהתשוקה לא ניתנת לסיפוק לעולם, לעומת צורך שנעלם יחד עם סיפוקו (מוזמנים לבדוק את התשוקה/צורך לצבור כסף, להיות מוערך, ליופי, לסקס, לכח, לחכמה והרשימה היא אינסופית).



2. מאפיין מרכזי נוסף של תשוקה הוא שלעומת צורך שיכול לנבוע מאיזשהו פער נקודתי, לתשוקה יש שורשים מאוד עמוקים ולעולם היא לא "באמת מי שהיא" על פני השטח, אלא נובעת מהקשר עמוק יותר (הדוגמא הרווחת היא התשוקה לחומר וכסף שבמהותה יכולה לנבוע מהתשוקה לבטחון, יציבות, כח, שליטה, הימנעות מבושה וחוסר אונים וכו' (סובייקטיבי לכל אדם), הצורך בחומר וכסף היה מסופק פשוט באמצעות סכום מסוים).



3. מהותה של תשוקה היא "היאחזות" או "השתוקקות" (במינוח הבודהיסטי), ומקורן של שתי אלה הוא לא אחר מאשר הפחד. הפחד שבמידה ולא יהיה לנו את אותו מושא תשוקה/היאחזות/השתוקקות לא נוכל להתקיים. וזהו כמובן, מקורו של כל הסבל בחיינו ובעולם בכלל (האמת השניה של הבודהה ותקציר בודהיזם בפסקה אם תרצו).

7 השלבים להתהוות "התשוקה להספיק" - מתומצתים עד כדי כאב:


7 שלבים אותם עברנו כילדים (+/- 0-7) שחשוב להכיר על מנת להבין קצת יותר טוב את שורשי התשוקה הזו לסמן V על כל "סעיפי חיינו":


1. הילד רוצה דבר אחד ודבר אחד בלבד והוא להיות אהוב. את התחושה הזו הוא מקבל מהעולם ובעיקר משתי הדמויות המרכזיות ביותר בחייו - אבא ואמא. האהבה הזו מתקבלת בעיקר ע"י הטונאציה של קול ההורה אל הילד, המבט אליו, המגע בגופו ובאמצעות המקום שהוא מקבל בעולם - אותה תחושה ש"רואים" אותי כל הזמן ושיש לי מקום בעולם ללא שום תנאי.


2. אהבה מותנית - השלב הבא לצערנו הוא התניית האהבה. הילד חווה חוויה קשה שבה הוא לא חש אהוב עקב פעולה/התנהגות "לא נכונה" (תחושה מוכרת לכל אדם על הכדור - אתם לא הורים גרועים). הבעיה היא שאותו ילד לא יודע להפריד בין הפעולה/התנהגות לבין עצמיותו שלו, מבחינתו הן אחד, וקל מאוד להגיע למסקנה הזו כשההורה אומר "ילד רע" ולא "מה שעשית היה לא נעים/מתחשב" (אבל זה כבר נושא אחר).

מן הצד השני הוא מקבל הרבה מאוד אהבה על פעולה/התנהגות נכונה (הישג/ציון/נימוס/יופי/סידור החדר והורדת הכלים מהשולחן) ולומד ש"כך" הוא אהוב.


3. מסקנה אחת מרכזית - עקב סעיף 2 הילד מגיע למסקנה שהוא עצמו, כך כפי שהוא, פשוט "לא מספיק". הרי במידה והוא היה מספיק תחושת האהבה והמקום היתה שם תמיד ללא קשר לפעולה/התנהגות.




4. הימנעות מכאב - התחושה שהוא לא אהוב היא התחושה הקשה והמכאיבה ביותר לילד בצורה כמעט קיומית, רבים מתארים אותה כבדידות, נטישה, לבד, חוסר אונים ועוד, ויש רצון עז להימנע מאותה תחושה לעד ויהי מה.

כאן אנחנו נכנסים בעצם למפעל כל מנגנוני ההגנה, הדפוסים האוטומטיים, ההרגלים והמסקנות הרחבות ביותר שלנו על החיים ועל עצמנו - וכל אלה עולים ונבנים על מנת לאפשר לנו להימנע מאותו כאב גדול ועצמתי (שלרוב, היום כבר מזמן איננו רלוונטי).


5. התשוקה ליותר - הצד השני של ההימנעות מכאב הוא התשוקה לחוש אהוב, עטוף ומוגן. את התחושה הזו הילד לומד לקבל באמצעות אותן פעולות/התנהגויות שמקובלות ומאושרות ע"י הוריו. התחושה הזו היא הדבר הנעים ביותר בעולם לאותו ילד ולכן הוא לא יודע שובע מצד אחד ושואף בכל רגע לקבל יותר מן הצד השני.

הערה: כמובן שזהו לא תהליך כל כך דיכוטומי וברור כמו שאני מציג אותו כאן, מדובר בתחושה, ובהגדרתה היא לא כך או אחרת אלא תנועה על קשת בין נעים ולא נעים שלא נותר לנו אלא לנסות להמשיג אותה במילים.


6. הקול ההורי הופך לקולו של הילד - לאורך הדרך הילד "מספח" לעצמו את הקול ההורי ששמע לכל אורך תחילת דרכו בעולם. הקול הזה גם הסביר לו מה הוא אותו עולם ואיך הוא מתנהל אבל בעיקר הסביר לו מי הוא. במה הוא טוב, במה הוא מיוחד, על מה הוא מוערך, אילו תכונות שלו מרשימות ומאושרות וכמובן גם כל מה שלא טוב / מיוחד / מוערך / מרשים בו. לרוב הוא יוצא מהתהליך עם סט מסוים של "תיוגים" על עצמו וכך הוא מסתובב בעולם וממשיך לנסות לחוש את אותן תחושות נפלאות מסעיף 5 ולהימנע מן התחושות הקשות מסעיף 4.



ניסוי מסקרן בתיוג:

שלב א': כנסו לגן של ילדים בני 3 ותשאלו בקול גדול "מי הילד הכי חזק בגן?!" - התשובה תגיע מיד באמצעות הרמת היד של כל הילדים בגן בלי יוצא מן הכלל מלווה בצעקות "אני!!!".



שלב ב': כנסו לכיתה של ילדים בני 7 ותשאלו בדיוק את אותה שאלה - התשובה תגיע מיד באמצעות הצבעה של כל הילדים בכיתה על הילד החזק ביותר.



7. התשוקה להיות אהוב מכה שנית - את תחושת האהבה הנפלאה הזו שקיבל מהוריו הילד שגדל והתבגר מקבל היום משני מקורות מרכזיים:

1. הסביבה/עולם.

2. הוא עצמו.



בבגרותו הוא מזהה את התחושה הזו פחות כאהבה אלא יותר באמצעות תארים כמו מוערך, מוצלח, מוכשר, מרשים, יפה, חכם וכו'.



כאשר הוא לא חש את אותן תחושות נפלאות הוא עלול לחוש חסר ערך/בטחון, מבולבל, מפוחד, תלותי וחסר שליטה על חייו (מלוות בתחושות פיזיות לא נעימות דומות להפליא לאותם רגעים בילדותו), וכל אלו מלווים כמובן ברצון עז, ולפעמים חסר שליטה, להפסיק את המצב הזה ולחזור לתחושת השליטה והערך.


איך זה נראה היום:


הגענו לנקודה הקריטית אז נא להיות עירניים. אני משאיר כרגע את הצורך לקבל אהבה מהעולם בצד כי זה לא הנושא שלנו.

לעומת האהבה מהעולם, את האהבה לעצמו הילד שגדל "נותן" לעצמו ע"פ אותן התניות מעברו הרחוק, אותם מקומות בדיוק שבהם אושר לו מבחוץ ש"הוא מספיק" לעומת אותם מקומות כואבים וקשים שבהם הוא חש ש"הוא לא מספיק". אין לו צורך יותר בקול ההורי, הוא יודע לשפוט ולהעניש כמו גם לתגמל ולהיטיב עם עצמו לחלוטין לבד.


ואולי כאן עולה לכם השאלה "אז איך כל הממבו-ג'מבו הפסיכולוגי הזה מתקשר לצורך שלי להספיק כל היום???" ואולי בעצם כבר עשיתם את הקישור?

אסביר באמצעות מושאי התשוקה עצמם: אולי שמתם לב כבר ל"צירוף המקרים המפתיע" של איחוד השורש ס.פ.ק במילים - מספיק (enough), ספק (doubt) והספק (sufficient - הכי קרוב).


מספיק - הילד שהתבגר (ואולי קורא את המאמר הזה כרגע) רוצה כל הזמן לחוש שהוא מספיק, וזאת כדי להמשיך ולהיות ראוי לאהבה הנפלאה ולאותה תחושה נעימה ומרוממת.

המכנה המשותף של התופעה הזו בבני אדם מוכרת בימינו כ"שאיפה ליותר" ואני קורא לה "הרחבת האני" - אותו רצון סזיפי ובלתי פוסק להמשיך ולגדול, להתרחב, להשיג, להתפתח ולכבוש פסגות חדשות אינסופיות, וכל זאת על מנת שבאותם רגעי "שיא", מנגנון תחושת ה"מספיק" יכנס לפעולה ויציף אותנו בתחושה שאופיום ופרוזאק לא מתקרבים אליה (כן, אותה תחושה ילדית מוגנת ואהובה).


ספק - אזכיר שהתשוקה לעולם לא באה על סיפוקה, הילד תמיד רוצה "להיות יותר" ממה שמקנה לו את התחושה הזו ותמיד (99.9%) יהיה לו ספק ברמה מסויימת לגבי "עד כמה הוא ראוי לקבל את אותה אהבה" (זה נע מבני אדם שמאמינים שהם לא ראויים כלל לאהבה ויהי מה, ועד ליחידי סגולה שהתמזל מזלם והם מאמינים בכל ליבם שהם אהובים וראויים לאהבה ללא תלות במי שהם או בהישגיהם).


הספק - התשוקה הזו ליותר ול"הרחבת האני" מתבטאת בדפוס הבלתי נשלט של תזוזה ושינוי תמידיים, של רדיפה וטיפוס אינסופי בסולם שאמור להוביל אל נחלת השקט, השלווה והחופש, ובמקרה שלנו לרשימת מטלות ומשימות בלתי נגמרת שאמורה לקדם אותנו עד אין קיץ/הקבר.


הפרד ומשול - 3 סוגי המשימות:

אחרי שהבנו את מה שהבנו חשוב להכיר את 3 סוגי המשימות בחיינו כיום, שנמצאות בהלימה מלאה למסקנותיו של "הילד":


1. "משימת צורך" - לא כוללת מערכת יחסים סבוכה ומכאיבה, עונה על פער ספציפי במציאות. לילד, דר"א, לא היו כמעט כאלו, הן פשוט לא עניינו אותו והיו לו הורים שדאגו לזה (בשאיפה).

מקורה של משימה זו הוא אכן בצורך לעומת שתי המשימות הנוספות שמקורן בתשוקה (ופחד כמובן).


2. "משימת סדר/שליטה" - עונה על התשוקה לחוש בשליטה על חיינו, אל מול תחושה של כאוס וחוסר יציבות בסיסית. הילד סידר את החדר ועשה שיעורים על מנת למנוע "אי-סדר" ותחושת חוסר יציבות בבית=חייו. כאשר גדל, אותה תחושה עלולה להתגלות אל מול יחסים מול כסף, בירוקרטיה ועד תיקון הרכב - מי לא מכיר את אותה תחושה אחרי המוסך/ביטוח לאומי/בנק שאותו חיוך עולה על כך שהמשימה הזו מאחורינו ו"השליטה חזרה לחיינו".


3. "משימת הספק-מספיק" - משימות שמקורן באותה תחושת מספיק וראוי לאהבה של הילד, דאז זה היה נראה כמו ציון, הישג תחרותי, יופי, ידע או נימוס, היום זה בא לידי ביטוי בלהיות "יותר" בתפקיד או תחום שהילד שגדל מזוהה איתו והופך אותו למי שהוא - בן/בת-זוג, איש מקצוע, ספורטאי, הורה, חבר, אקדמאי, איש רוח וכו', התרחבות של כל אחד מהתחומים האלו גורמים לאותו אדם לחוש יותר "מספיק" ולכן יותר ראוי לאהבה.


לסיכום - מה עושים עכשיו - 4 צעדים לא פשוטים:


1. קודם כל מכירים ומבדילים בין סוגי המשימות - צורך / שליטה / מספיק.



2. מזהים את המניעים השונים - תשוקה / צורך.



יותר חשוב מזה, גם אם כל הרעיונות המובאים כאן עניינו אתכם וגרמו לכם להבין קצת יותר טוב את עצמכם ואת מנגנון התשוקה להספק, חשוב לזכור שזה סה"כ עפיפון מרשים עם רוח מאוד חלשה (=מאוד מוגבל):



3. מכאן יש צורך בתרגול תשומת לב ערה ונוכחת לאותה מערכת יחסים אינטימית עם הרשימה האישית שלכם - עם המחשבות, השפה, הרגשות והתחושות הפיזיות שהיא יוצרת אצלכם בכל רגע ורגע.



4. באמצעות אותה תשומת לב וראיה בהירה של מערכת ההפעלה שלנו - לחוות ולהכיר את הסזיפיות והעקרות שבנסיון הנואש "להשליט סדר" ו"להיות מספיק" (אהוב) בעולם דרך אותן משימות.




מי שמכיר את התרגול, יוכל לשהות ולחקור את מה שקורה בזמן אמת, ומי שלא, מוזמן ללמוד איך לתרגל. זהו אולי אחד ה"מגרשים" הטובים ביותר לתרגול שקט, חופש ואהבה עצמית.


אסיים בברכה לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה -


שנדע לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו,

שנכיר בעובדה שאנחנו מספיקים ללא שום תנאי,

שהאהבה מהעולם ולעולם היא סה"כ השתקפות של האהבה שלנו לעצמנו,

ואנחנו לחלוטין ראויים לה.


באהבה גדולה,

אורי.

#מדיטציה #mindfulness #מודעות #מיינדפולנס #שלווה #אימוןתודעתי #לעצור #שהות #שקט #רוגע #תודעה