תקופת "אחרי החגים" המבורכת מזמנת לנו את האפשרות הנפלאה לחזור לשיגרה הידועה והמוכרת כשאנחנו מותירים מאחורינו את הרהורי והבטחות ראש השנה והחלטות וחרטות יום כיפור (עד לשנה הבאה/יומולדת), אז לקראת התקופה ה"שקטה" הזו אני מצרף את 10 התובנות והטעויות הקריטיים לדעתי ומנסיוני במסע לחיפוש (גילוי) עצמנו.
המסע הזה הוא לא המסע של הנסיעה להודו אחרי הצבא ולא איזושהי צומת דרכים באמצע החיים (לא רק), הוא המסע היומיומי של כל אחד ואחת מאיתנו לקראת חווית השקט הפנימי, החופש, הרווחה והתכלית בחיים. רובנו נרדוף אחריו בדרכים שהחלטנו עליהן לפני הרבה מאוד שנים אם איזושהי הנחה חסרת בסיס שאולי נגיע "לשם" עוד הרבה מאוד שנים. אני מציע שזה בכלל לא שם.
בכל הסעיפים הנ"ל נתקלתי ועדיין נתקל במסע האישי שלי ובצעידה המשותפת לצד מתאמנים יקרים במסעם לגילוי עצמם. לצערי לא הרחבתי יותר מדי בכל סעיף עקב גודל היריעה, במידה והסתקרנת בנקודה כלשהי, אני עשיתי את שלי.
אז בלי יותר מדי הרחבות נתחיל:
1. זה לא חיפוש זה גילוי - העולם מתחלק לשניים, אלה שמסתכלים דרך החלון כדי לראות מה קורה "בחוץ" ואלה שמביטים במראה כדי לראות מה קורה "בפנים". התשובות לעולם לא יימצאו בחוץ, ומי שעדיין לא הבין את העובדה הפשוטה הזו גוזר על עצמו זמן רב של חיפוש חיצוני, עקר, סזיפי, מתיש, מלא בהשוואה, קנאה וחרטה.
אפשר להיתקל בפרדיגמה השגויה הזו בכל פעם שנתקלים בבעיה/כאב/מחסור/דילמה גדולה וכו' - בני האדם בדר"כ יפנו "החוצה", בין אם לבני אדם אחרים או בין אם למה יכול לפתור להם את הבעיה "בחוץ"=העולם החיצוני, מתוך הנחה שגויה שהבעיה שלהם נמצאת בעולם שם בחוץ ולא במפגש בין העולם שבחוץ לבין העולם שבפנים.
וכך אנשים ישנו "בחוץ" אינספור דברים (מגורים, זוגיות, דיאטה, קריירה, תספורת, חברים, טיולים ועוד) מבלי שדבר ישתנה "בפנים". אמרתי כבר שזה סזיפי.
Lessons in life will be repeated until learned.
2. "למה?" לפני "מה?"- בכל החלטה/התלבטות רובנו נתחיל עם השאלה "מה?" - אפשרי / רלוונטי / זמין / עדיף וכו' (בחירה מ"מוצרי מדף" שיצא לנו להכיר ולראות "בחוץ"), לאחר כן נפנה אל ה"איך?" להשיג / לפעול/ להתקבל וכו' ולבסוף נסיים עם "למה?" - לפעול בכלל/ זה שווה לי/ שאשקיע/ אני עושה את זה.
הסדר הוא הפוך! חייבים להתחיל עם ה"למה?", משם אל ה"איך" ובסוף להגיע ל"מה?".
חשבו על כל דילמה או צומת דרכים קטן כגדול, בדר"כ הפניה תהיה אל מה הן האופציות הפתוחות והגלויות לנו, לאחר מכן תעלה מחשבה איך הולכים בדרך זו או אחרת ואולי לבסוף תישאל (לרוב לא) למה בכלל ללכת בדרך כלשהי? היפוך סדר השאלות הופך לעיתים קרובות גם את האוטומט עליו אנחנו חיים.
כל מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך - פ.ניטשה.
3. המניע לפעולה ולא הפעולה - הפעולה כשלעצמה היא לא חיובית/אמיצה/נכונה/מדוייקת ולא להיפך, המניע לפעולה וההקשר שממנו אנחנו מבצעים אותה הוא הקריטי ושיקבע את מהותה (קרמה על קצה המזלג).
שני המניעים הבסיסיים ביותר הם פחד ותשוקה - חלק משמעותי ממסע החיפוש מונע פשוט מפחד, האמיצים מכירים בפחד הזה ומתעמתים איתו בקצב ובעוצמה שנכונה להם, הבורים לא מכירים בפחד ובכך מאפשרים לו לנהל אותם. כאשר אנחנו מחפשים את ה"תשובה" על מנת להימנע מכאב לעולם לא נמצא אותה (במקרה הטוב נמצא אקמול), כאשר נחפש ונפעל מתוך תשוקה ונכיר בפחד המתלווה אליה, אותה "תשובה" אט אט תתגלה מעצמה.
תמיד יהיה תמהיל של אור וחושך, השאלה היא לאן אנחנו פונים ולמי ניתן יותר מקום.
4. אני רוצה לפתור לי את הבעיה, או למישהו/משהו אחר - כל עוד זו האופציה הראשונה, כל מה שיקרה במציאות יהיה מוגבל וזמני, ובהגיענו לפתרון נמצא את עצמנו "ריקים" ומחפשים שוב אחר פתרון נוסף לבעיה אחרת. הסימביוזה וההרמוניות של היקום לא מאפשרים לנו להתנהל מתוך האמונה וההנחה שאנחנו נפרדים, אנחנו לא לבד כאן, לטוב ולרע.
שאלת המימוש העצמי נשאלת לרוב רק לגבי היחיד, כאילו הוא נפרד מהרשת שבה הוא חי. פעמים רבות המימוש מגיע באמצעות חיבור עמוק יותר לרשת ומציאת הדרך שבה הפרט יכול לתת יותר מעצמו לטובת הכלל.
וכאן זה אולי המקום לשאול מי זה האני הזה שרוצים לפתור לו את הבעיה...?
5. מוכוון מטרה או מוכוון דרך - פעולה המונעת אך ורק מתוך מטרה אליה רוצים להגיע (בדר"כ עקב כך שבאותה נקודה רחוקה אמורים להימצא שקט, חופש, תכלית ואושר) - סופה לגווע עם ההגעה אל היעד, ולרוב לגרום לסבל ולאומללות בדרכנו אליה.
כאשר הפעולה מוכוונת "דרך", שמסקרנת, מעוררת ומרגשת אותנו, המטרה פשוט מושגת עם כל צעד, כאשר אף אחד לא יודע באמת לאן "נכון" או אפשרי להגיע (תשאלו את אליס..).
המטרות פעמים רבות תוחמות ומגבילות אותנו כמו שהן יכולות להניע אותנו.
"אמא תרזה, גנדי, מנדלה, אינשטיין ולוטר-קינג מעולם לא תכננו להגיע לאן שהגיעו".
6. השראה ואנשים גדולים - במידה והם לא בסביבה, המסע יהיה משמעותית יותר קשה, גם לאדמונד הילרי היו שני מקלות הליכה להישען עליהם.
הסביבה שלנו משפיעה עלינו בצורה מאוד משמעותית (על חלקנו הכי משמעותית), וודאו שיש סביבכם אנשים שמעוררים אתכם, מהווים השראה ותומכים בחלומות הגדולים ביותר שלכם, גם אם הם רחוקים ומעורפלים (אפילו בעיקר אם הם כאלה). ומנגד וודאו שאלה שמקטינים אתכם, הציניים, הסרקסטיים וה"כבויים" כנגד כל ניצוץ של אפשרות גדולה לצד חוסר וודאות גדול - מורחקים מחייכם (כן, גם אם הם שם מאז שאתם בני 7).
7. 100% אחריות שלי על חיי - אם אשמים ואשמה עדיין חלק מחייכם המסע יהיה קשה ומייגע ולפעמים בלתי אפשרי, יש להניח למשקולות האלה וכך ההליכה הופכת לקלילה ונעימה יותר. חשוב להכיר בעובדה שגם אם היו אשמים בעברנו הרחוק, היום זה כבר לא רלוונטי, ויש לנו רק את עצמנו, האחריות על חיינו היא ב-100% שלנו, אף אחד לא אשם, אף אחד לא יקח אחריות ואף אחד לא ישלם על מעשיו.
מן הסתם, תהליך שחרור המשקולות איננו פשוט, אבל הוא לחלוטין אפשרי. עצם הכוונה לשחרר אותן במקום לאחוז בהן יותר ויותר חזק הוא המהותי. ישנם אנשים רבים שרואים באותן משקולות אשמה והאשמה את מסע חייהם וכך הם "צוללים" עם אותן משקולות עמוק יותר ויותר.
8. צלילות המים השקטים - כל עוד המים סוערים, הבוץ מתחתית הבריכה עולה ומעכיר את הכל. כדי שנוכל לראות בצלילות ובהירות את תחתית הבריכה המים חייבים להיות שקטים.
המים משולים לתודעה שלנו, כל עוד היא רועשת, חושבת בצורה בלתי פוסקת, מלאה בקונפליקטים ודואליות אינסופיים לא נוכל לראות את הדברים בצלילות, לא נוכל להבין את רצוננו, את השאיפות, הפחדים והתשוקות שלנו. חייבים לתרגל שקט, ממדיטציה על סוגיה ועד לשבת כמה רגעים כל יום פשוט בלי לעשות דבר, רוב האנשים יכולים לעבור שנים בלי לחוות את החוויה הזו.
אנחנו חייבים להבין שהאינטלקלט, הרציונל והיכולת הקוגנטיבית שלנו מוגבלים בצורה שאנחנו אפילו לא מתחילים לדמיין, והעולם גדול לאין שיעור מהראש שלנו, כך שאם נחיה בתוך הראש, זה יהיה ממש חבל.
"כל אומללותם של בני האדם נובעת מאי יכולתם לשבת נינוחים לבד בחדר" - בלייז פסקל.
9. השתנות וזמניות - המציאות משתנה כל הזמן, הכל זמני (גם הכוכבים, גם ההרים וגם אנחנו), הכל מתפרק ונבנה, קומל ומתחדש. אי הוודאות היא אחד מהעקרונות הנפלאים של הקיום שלנו (היא זו שמאפשרת את אינסוף האפשרויות) ולרוב אנחנו פשוט שונאים את העקרון הזה.
ההבנה, ההכרה והאימוץ של העקרון ששום דבר לא וודאי, הכל משתנה, הכל זמני ועקב כך הכל אפשרי יכול לשחרר אותנו אט אט. איך אתם שואלים? התשובה היא אימון התודעה.
"אם תשחרר זה יהיה שלך" - אלן ווטס.
10. הימנעות ותשומת לב זה שם המשחק - רוב בני האדם ינהלו את כל חייהם על מנת להימנע מכאב (חוסר אונים, חולשה, כיעור, זיקנה, בדידות, בושה, השפלה וכו') ולרוב זה יהיה רחוק מההכרה והמודעות שלהם. מה שעומד בבסיס ההימנעות הוא כמובן פחד, עקב כך שכבר חווינו את הכאבים האלו בעברנו הרחוק ובצורה לא מודעת החלטנו ש"לעולם לא עוד".
היכולת להכיר ולהיות בתשומת לב לפעולות ההימנעות שלנו (ראו סעיף 3) והיכולת לעצור ולשהות במקומות שלא נעימים ואפילו כואבים לנו (ולראות שאנחנו לחלוטין מסוגלים וששום דבר לא קורה) היא טרנספורמטיבית, מעוררת ומשחררת - ורק כך נתקרב אל עצמנו, אל רצוננו החופשי ואל מהותנו.
11. אהבה (סעיף בונוס שלא כלול ברשימה) - רק, אבל באמת רק אם נאהב את עצמנו על שום זה שאני זה אני, כפי שאני, פשוט ככה (ללא תלות בהישגים, בחשבון הבנק, בפנים היפות, בחברים הרבים או בקריירה המשגשגת) - רק אז נוכל לקבל אהבה, לתת אהבה ולחוות אהבה, וזו המטרה של כל המסע הזה אם תשאלו אותי.
איך אוהבים את עצמינו יותר? תרגול מדיטציות מטא (מילה בפאלית שמהותה נדיבות לב אוהבת) היא דרך נפלאה בדומה לתרגולי נדיבות שונים ומעניינים נוספים, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
הדרך הפשוטה ביותר היא להתחיל ממש כאן ועכשיו, פשוט בלקחת נשימה עמוקה פנימה, לעצום את העיניים, לחייך מעט, להימתח מתיחה טובה ולהוציא אנחת רווחה נעימה עם כמה צלילים החוצה, וגם אם רק לרגע להוקיר את עצמכם, ככה סתם בלי קשר לכלום, על זה שאתם פה, זה ממש מגיע לכם.
המשך מסע מוצלח לכולנו!
מוזמנים ליצור קשר אם אימון התודעה מעניין אתכם או סתם כדי לדבר :)
באהבה גדולה,
אורי.
נ.ב - מצרף את אחד הסרטונים המדהימים והעצובים ביותר של אלן ווטס האחד והיחיד, שמנסה לתאר בצורה הטובה ביותר את סכנת המסע מתוך המרדף בעיניים עצומות:
"you can't live at all, unless you can live fully now".