כמה מילים על לקיחת החלטות. (ולא ברור אם הן נכונות או לא, פשוט החלטות), מאיפה אנחנו לוקחים אותן, איך זה שאנחנו כל כך מתקשים לקחת אותן ואיך זה קשור לכאב ולמי שאנחנו רוצים להיות בעולם. מקווה שזה יעזור בהחלטה הקרובה.
"האדם נידון להיות חופשי" – ז'אן פול סארטר (פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מבריק ושנוי במחלוקת בן המאה ה-20 שעסק, דיבר, כתב ולימד הרבה על חופש), שאקח אותו איתנו לאורך הפסקאות הבאות.
הדגש בציטוט הוא כמובן על ה"נידון". נידונו לחופש להיות, לעשות ולבחור בכל מה שרק נרצה! אנחנו בני האדם החופשיים ביותר שהלכו על פני הכדור הזה לכל אורך דפי ההסטוריה (ליברליות, פלורליזם, דמוקרטיה, חופש הביטוי, הקניין והתנועה, ביטול המעמדות ועוד) אז איך זה שבני האדם יכולים להיות אומללים מעצם הזכות והיכולת לבחור? איך זה שבני האדם נסים מפני החופש (במילותיו הנוקבות של פרום) במקום לרדוף אחריו???
רוב בני האדם יעדיפו שאולי "מישהו אחר" יקח בשבילם את ההחלטה, שהמסגרת תהיה ברורה, שהמסלול יהיה מוגדר, שהוודאות היציבה תשרור בכל תחומי החיים ואולי כך הם לא יאלצו לקחת 100% אחריות על חייהם, על החלטותיהם ועל תוצאותיהן, הפרדוקס הוא שבני האדם אחראים ב-100% לחייהם ולבחירותיהם בין אם הם ערים לכך ובין אם לא.
אז להחליף קריירה? לקנות או לשכור ואיפה? עם מי להתחתן? לקחת את הצעת העבודה? לעשות עוד ילד? לנסוע לטייל בפירנאים או בבורמה? לאיזו מסעדה? או החלטות קלילות יותר כמו מה יותר "משמעותי" לי ולחברה בה אני חי? מה יצור "אימפקט" על העולם? איזו עשייה ודרך יביאו אותי לידי מימוש? מה נכון לי? כל כך הרבה אחריות ומשקל בכל כך הרבה תחומים.
קבלת החלטות היא יכולת שאף אחד אף פעם לא באמת לימד אותנו. לא היה שיעור כזה בבית הספר או תואר באוניברסיטה. שמענו כל מיני הרצאות בנושא, ואולי איזו סדנה מעניינת ועדיין, למרות שלקחנו מספר כמעט אינסופי של החלטות בחיינו החל ממה לבחור מתוך התפריט ועד לאדם שאיתו נבלה את שארית חיינו, בכל פעם שאנחנו ניצבים לפני "בחירה קשה" אנחנו נתקלים בסוג מסוים של סבל. כן, לא פחות מסבל.
בני אדם יכולים ממש להתייסר אל מול קבלת החלטה. "מה נכון?" הם שואלים, המחיר אותו ישלמו במידה ו"יטעו" הוא גבוה, בכל כיוון בו הם יבחרו ישנו סיכון מסוים, התמורה פחות או יותר זהה, כמות המשתנים וחוסר הודאות דומים וכו' וכו'. והם כמובן כיצורים אינטליגנטיים-לוגיים-שכלתניים ניסו לקחת את כל המשתנים הידועים להם במשוואה ולשחק איתם את אותו משחק שלא איפשר להם לישון לאורך כל הלילה (כי כמות המשתנים הלא ידועים היא פחות או יותר אינסופית).
מתנצל, אבל אני לא מתכוון לגשת אל הסוגיה הזו דווקא מהמקום הפרקטי כביכול של "איך להחליט נכון" (אני לא באמת מתנצל :), ולא מהמקום של הנסיון לפרק את הדילמה או הצומת למרכיביה כדי לעשות קצת סדר (יש לזה ערך, אבל מוגבל), אני מעוניין לנסות להעלות מספר תובנות ודרכי הסתכלות חדשות על נושא קבלת החלטות ויחד איתן לנסות למוטט כמה תובנות ישנות שאולי אנחנו מחזיקים עמוק בפנים עקב כך שגדלנו וחונכנו במאה ה-20. התהליך הרגיל של לפרק לפני שבונים מחדש.
ההימנעות מכאב מגבילה אותנו,
וההגבלה הזו מונעת מאיתנו את החופש
להיות מי שאנו רוצים להיות
אז נתחיל בחמישה נסיונות זעזוע:
1. אין נכון ולא נכון. מזמין אתכם לשים לב מה המשפט הזו מחולל לכם בתודעה, ברגש ובגוף. זה אולי הדבר היחיד ש"נכון".
גדלנו במקום שבו מעריצים את ה"נכון" ומזלזלים ושונאים את ה"לא נכון", זה התחיל מהציונים שקיבלנו לאורך כל שנות הילדות שלנו (ועד היום כנראה) על פעולות ותשובות "נכונות" ואת הנקודות שירדו לנו והעונשים על פעולות ותשובות "לא נכונות". זו המצאה אחת גדולה של האדם, של החברה של התרבות ושל המקום בו גדלנו (ללא בחירתנו דר"א), בטבע אין נכון ולא נכון (גם אם הזברה נאכלת בסוף ע"י הלביאה...).
2. יש כזה דבר "החלטה נכונה" - כהיקש לוגי של הסעיף הקודם ניתן להבין שאין כזה דבר החלטה נכונה. זה פשוט לא קיים. רובנו נדע שההחלטה היתה לא נכונה עקב התוצאה הכואבת, אך יש צורך להפריד הפרדה מלאה בין התוצאה להחלטה – אני יודע שזה נשמע לא הגיוני, תנסו בכל זאת. המשורר הפרסי-סופי רומי (rumi) אמר את זה הכי טוב:
3. מישהו או משהו אחר יכול להחליט בשבילי – זו אולי הבקשה הכמוסה והגדולה ביותר של רוב בני האדם תחת מטריית קבלת ההחלטות הפסיבית-אקטיבית, הרי זה מה שקרה לאורך חלק גדול מחיינו בעודנו משחקים בארגז החול השכונתי, שם התחלנו לאבד את היכולת הטבעית הזו של החלטה אותנטית ברורה וחד-משמעית. לא תראו ילד בן פחות מ-3 שמתלבט יותר מ-2 שניות. שם התחילו להיכנס הדואליות והספק לזרם הדם והמחשבה שלנו, ושם בעיקר היה במציאות אדם אחר בדמות אחד ההורים שלקח בשבילנו את ההחלטה או שהביא אותנו למסקנה שאנחנו לא מסוגלים עדיין לקחת החלטה בכוחות עצמנו ("זה מורכב"..). כהמשך ישיר נכנסנו כולנו לזרם החברה המערבית-קפיטליסטית-"ליברלית" שבה הכל אפשרי אבל משום מה כולם הולכים לאותו כיוון.
4. "לא לבחור זה גם לבחור" (ז.פ.סארטר) – אין באמת אפשרות "להישאר על הגדר", ויש אנשים רבים (הרוב המכריע) ש"בחרו" לחיות ככה את חייהם – דרך המקצוע, הזוגיות, החברים, העשייה, המשמעות, החלומות – אנשים שחיים "ליד החיים" כי הם לא באמת לקחו את ההחלטה. ה-comfort-zone הזה הוא אולי אחד המסוכנים ביותר לבני האדם בעולמנו.
5. יש לאן להגיע – בנקודה הזו אני אסיים כי מפה זה פשוט מדרון חלקלק למהות קיומנו ותפקידנו ביקום אינסופי, מתפשט, מסתורי וחסר תכלית. בני האדם חיים על פני הכדור כאילו ישנה תכלית ומטרה, איזושהי נקודה אליה צריכים או ראוי להגיע, אם תשאלו את רוב חבריכם תראו שהם בדרך לאיזושהי נקודה סובייקטיבית משלהם.
שוב, חינכו אותנו לרעיון הזה לכל אורך הדרך, בכל דבר שביצענו היתה איזושהי "נקודת קצה" שאליה עבדנו ועמלנו על מנת להגיע (יסודי, תיכון, צבא, אונ', נישואין, ילדים, קריירה...). לרוב בני האדם יש פחד "להיתקע" / לעמוד במקום, שכולם יעקפו וישאירו אותם מאחור – זהו פחד שלרוב גורם להם לקחת החלטה, רק שההחלטה הזו היא לא "שלהם".
שלא תבינו אותי לא נכון, לא אמרתי שהחיים חסרי תכלית ונכון לפנות לניהיליזם, אמרתי שהחיים הם התכלית.
ניתן לדמות זאת לריקוד שכל תכליתו היא הריקוד עצמו, היא התנועה, היא המשחק עם הגוף, היא היצירה ולא ההגעה לאיזושהי נקודה בחדר, או לנגינה שמטרתה היא המוזיקה והרמוניית הצלילים עצמם ולא אקורד הסיום. במידה וזה אכן היה המצב המאזינים היו מגיעים לקונצרט כדי לשמוע את האקורד האחרון ובריקוד הרקדן היה ממהר לנקודה בחדר ולפוזיציה האחרונה.
החיים הם נגינה וריקוד – אין צורך להגיע לשום נקודה ביצירה הנפלאה הזו יש צורך ללמוד איך לרקוד ולנגן את היצירה שלנו הכי טוב וחזק שאנחנו רק יכולים.
"כל אדם חייב להמציא את דרכו" – ז.פ.סארטר. הדרך היא המנגינה. ואני אוסיף, ולאחר מכן ללכת אותה.
כל החלטה גדולה היא עוד הזדמנות בשבילי
להיות האדם שאני מעוניין להיות
שבעה נסיונות בניה מחדש:
אז איך נוכל בכל זאת לקחת החלטות "נכונות", איך נוכל לחזור למקום הילדי, האותנטי והנפלא שבו הכל ברור לנו, הכל נגיש, אנחנו הרקדנים והמלחינים של חיינו ואפילו משתפרים במלאכה מדי רגע.
1. האדם הוא יוצר ובורא הבעיה – חשוב להכיר ולהבין את הנקודה הקריטית הזו - ה"התנגשות" היא תמיד "פנימית" (מבקש שתעצרו לרגע ותקראו שוב את המשפט הזה, ואז שוב. תודה), למרות שפעמים רבות היא נראית "חיצונית", בפועל משהו קורה או אמור לקרות במציאות בחוץ אבל הקונפליקט הוא אך ורק פנימי.
במציאות ובהווה הכל הרמוני, לעולם היה ויהיה ולא ניתן לפגוע בהרמוניה זו (קצת רוחני אני יודע). דמיינו רגע את הגוף שלכם, בזמן שאתם קוראים את המילים האלו בתוך גופכם מתקיימים אינספור קרבות במספר עצום של חיידקים בגזרות שונות (ולעיתים החיידקים מנצחים כמובן) וכל זה בתוך אורגניזם הרמוני ושלם לאין תיאור, ההבדל הוא רק שהתודעה המותנית והדואלית שלנו לא מעורבת בתהליכים האלו (וטוב שכך).
2. "האדם הוא סך כל החלטותיו" - ז.פ.סארטר (ומיוחס גם לרבים אחרים) – בהקבלה לסעיף הראשון ברשימת הזעזועים – אין החלטה נכונה או לא נכונה אבסולוטית / אובייקטיבית, יש לאדם את היכולת להחליט רק מה נכון לו בנקודת הזמן הנוכחית. וזהו. הנכון הוא האותנטי, לי, עכשיו. כן, שוב, זה תמיד מתסכל כשמפנים את זה פנימה, השוקת השבורה לא מתמלאת מעצמה, וכל נסיונותינו לקבל את התשובה "בחוץ" ע"י מומחים / מקצוענים / נביאים / חכמים / פילוסופים / youtube / גדולים בתורה / חברים / בני זוג רק מבלבלים אותנו עוד יותר – כבר אמרתי שאי אפשר לפתור שום דבר "בחוץ"?
3. גילוי וחקירה – בכל פעם שמתאמן מגיע אלי לקליניקה עם דילמה גדולה כקטנה (הגודל תלוי בו כמובן, כמו גם הפתרון ועצם הדילמה עצמה) אני שמח מעצם היכולת לאפשר לו להכיר את עצמו טוב יותר ולהתקרב לעצמו פשוט ע"י חקירת הקונפליקט עצמו (כבר אמרנו שהוא בפנים).
עקב כך שההתנגשות היא פנימית ניתן להכיר את עצמנו טוב יותר על ידי חקירה וגילוי ה"כוחות המתנגשים", גילוי הדואליות הפנימית באשר לאותה מציאות הרמונית. מיותר לציין שההתקרבות והגילוי של האדם על עצמו משמעותיים לאין שיעור מ"פתרון" הקונפליקט וברוב הפעמים הוא "נפתר" או לפחות מתבהר עם עצם הגילוי וההתקרבות.
לא אפרט כאן על הטכניקה, כי יש רבות וחלקן דורשות מאמר שלם בפני עצמו. כן אומר שלרוב נחוש ששורשי הקונפליקט ברורים לנו, אך ברוב המקרים זהו רק הנרטיב האישי שלנו שהולך איתנו לאורך כל הדרך ומתחתיו השורשים ממשיכים להסתעף.
4. מי אני רוצה להיות בעולם? – אחת השאלות אם תשאלו אותי. בכל פעם שיש לנו דילמה / קונפליקט / סוגיה / החלטה שחשובה לנו, יש לנו את ההזדמנות לפעול בעולם ובמציאות חיינו בדרך שבה אנו מעוניינים להיות בחיים בכלל, דרך האדם שאנו רוצים להיות, דרך ההוויה והרגש שאנו מעוניינים שיתרחב ויתחזקו בחיינו. אילו מהזאבים אתם רוצים להאכיל? (למי שמכיר את הסיפור), או איזה זרע אתם רוצים לשתול? (למי שמיודד עם קארמה).
השאלה שצריכה להישאל כאן היא מאיזה "מקום" אני מחליט את ההחלטה? מה הוא ההקשר שדרכו אני מתבונן ופועל? פחד / אהבה / נוחות / שמחה / חומריות / נדיבות / ספק / אומץ / קנאה / חברות / משמעות / כעס / אתגר כל אלה ורבים אחרים הם מקומות שמהם אנו יכולים לקחת החלטה, וכאשר נעשה זאת המקומות האלו יתרחבו ויתפסו קצת יותר מקום בחיינו. זהו פשוט חוק טבע."היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם" – מוהנדס קרמצ'נד גנדי, הוא לא דיבר על שינוי חיצוני, הבחור הבין קארמה מעולה! כל החלטה גדולה היא הזדמנות להיות האדם שאני מעוניין להיות.
5. בטן / אינטואיציה / תחושה / קול פנימי – כתבתי מאמר שלם בנושא ולכן לא ארחיב. זהו שריר שחייבים לתרגל אותו עוד ועוד כדי שנוכל להשתמש בו ברגעים ה"קריטיים", לרובנו זה יותר ברמת הרעיון או מחשבה. התודעה, השכל, הרציונאל, ההגיון והיכולת האנליטית שלנו לא יכולים לתקשר לנו את המקום הזה עקב כך שהם מותנים, עלינו להתחבר למקום הזה ישירות, זהו המקום שאותו ילד בן 3 מקבל את החלטותיו והן שלמות, ברורות, צלולות ונקיות כמו הבחירה בחיים, בחופש ובשקט.
6. הימנעות מכאב – גם על הנקודה הזו כתבתי באריכות כאן, אם אוכל לסכם את הדרך בה בני האדם מחליטים החלטות היא תהיה פשוט ב-"האדם בוחר להימנע מכאב". לרוב, בחירותינו יעשו על מנת להימנע מסיטואציה שבה אנו מאמינים שנפגוש כאב גדול, והאמונה הזו מבוססת על נסיון חיינו הארוך/קצר, הסובייקטיבי ולרוב מתקופת הילדות, תקופה שבה לא ידענו כיצד להסביר לעצמנו את המציאות אותה אנו חווים והכאבים היו גדולים מנשוא.
האמונה הלא מודעת (לרוב) הזו שלנו היא שאנו לא נוכל לעמוד בכאב כל כך גדול וחזק ולכן יש להימנע מהדרך שעלולה להוביל אליו. חשוב לזכור שההימנעות מכאב מגבילה אותנו, וההגבלה הזו מונעת מאיתנו את החופש להיות מי שאנו רוצים להיות וליצור בעולם את מה שאנו מעוניינים ליצור. וזו בפני עצמה עובדה לא פשוטה לעיכול. ההזמנה הלא קלה שלי אליכם היא לחקור מה הוא אותו כאב, להכיר בו, להתקרב אליו, וכאשר הזמן נכון ואתם מרגישים מוכנים לגעת בו (כמובן שזה יותר קל לגעת בכאב בזמן שמישהו מנחה אותך והולך לצידך – וזה לא תוכן שיווקי :).
7. עצור! – הפחד מהיתקעות / עמידה במקום כבר הוזכר. כאשר ישנה דילמה / צומת כלשהי הדבר הראשון שאנחנו נורא רוצים הוא כבר לדעת, כבר להחליט, שנדע את התשובה הנכונה ושזה כבר יהיה מאחורינו. דווקא היכולת להיות ולשהות בין האפשרויות, בתוך הדילמה, באי הוודאות, לתת לנו להיות במצב הזה גם תקופה אם צריך היא יכולת מדהימה והכרחית.
מדמים זאת פעמים רבות לבריכת מים עכורים שבמידה ומשאירים אותה פשוט כך לפרק זמן מסוים המים מתחילים להיות צלולים ובהירים יותר ואט אט אפשר לראות טוב יותר את הקרקעית. אז המלצתי האחרונה היא להפסיק לזוז , אבל באמת לא לזוז (לחשוב / לעשות / לדבר / להבין ועוד רעות אחרות) וקצת לאפשר לעצמנו לא לדעת, ואולי דווקא מהמקום הזה יעלה משהו חדש.
"צריך לטעון כנגד אם אנו רוצים להבין, וצריך להתמסר אם אנו רוצים להרגיש" – ז.פ.סארטר. ז'אן מזמין אותנו להתמסר להחלטותינו במקום ההרגל המגונה של לטעון כנגד והנסיון "להבין" אותן.
אני מאמין שעצם הרעיון של התמסרות להחלטה, לרעיון, לרגש, לתשוקה, לתחושה ולאמונה טומן בחובו את אחד מיסודותיה הנפלאים והנשגבים ביותר של האנושות כפי שאנו מכירים אותה (כל עוד ורק אם עיינינו פקוחות לרווחה), ואולי אותה התמסרות היא הכח המניע של כל מה שיפה ונעים במציאות חיינו.
כמו שריטה כתבה ושרה לצליליו של עידן:
"יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה,
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש;
וזה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא,
בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו;
וזה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו,
והלב השומר לא להיפגע, יפעם, בקצב רגיל,
בדיוק כמו שהטבע רגיל, להיות שלם עם עצמו".
מאחל לכולנו להירגע, לאפשר את המגע, לא לחשוש, לגלות ולהבחין בביטחון הנפלא והטבעי שלנו בעצמנו, וכך אט אט לפגוש בכאב ולתת לטבע לעשות את שלו.
באהבה גדולה,
אורי.