• אורי גולן

תנועת ההאטה - וההגעה המהירה

עודכן ב: 9 יונ 2019


בפסקאות הבאות אני מנסה לעשות קצת סדר ב"מחלה" של רוב בני האדם (בטח במערב), אותה מחלה שמונעת מאיתנו את האושר, את השקט ואת השלווה בחיים, אותה אחת שמונעת מאיתנו להגיע למחוז חפצנו, לכל מאווינו, לצמיחה, להתעלות ובהמשך לנתינה ולמהות – כמובן שהטקסט כרגיל מלווה ב"תרגולים פרקטיים" בעודכם מול המסך.


"כל אומללותם של בני האדם נובעת מאי יכולתם לשבת נינוחים לבד בחדר" – בלייז פסקל.


במשפט זה אם תשאלו אותי טמון הסוד לחופש, לשקט ולהרמוניה אותם אנחנו מבקשים דרך כל כך הרבה דרכים עקלקלות.

אגב, זהו אותו פסקל בן המאה ה-15 מ"חוק פסקל" ומתורת ההסתברות, אוטו-דידקט, מולטי-דיסיפלינרי כמו שאר חבריו הגאונים לספסל, עוד דוגמה חיה (כבר לא) לפירות המדהימים של סקרנות ותשוקה.


אגב, מתי ישבתם בפעם האחרונה נינוחים לבד בחדר? בלי הסחות דעת, בלי לקרוא, בלי לדבר, בלי לאכול, בלי להתעסק, בלי לזוז, בלי לחשוב אפילו (או לפחות לשים לב שאתם חושבים) - פשוט בנינוחות לבד בחדר? רוב האנשים שאני שואל מציינים שהם לא זוכרים את הפעם האחרונה... כבר עובדה מסקרנת.


אני רק אניח שהמשפט הנ"ל נשמע לכם קצת "אגרסיבי" מדי, "כל אומללותם"??? "ומה לגבי מלחמות ומוות ומחלות וכשלונות...? ומה לגבי שברון לב וגעגוע ובדידות...?". אכן, נראה שזה קצת מוגזם... "אולי רק חלק מהאומללות מגיעה משם? וכמובן שזה היה יכול להיות נחמד לפתח קצת נינוחות בחיים העמוסים האלה".



קראתי את המשפט של פסקל לראשונה לפני למעלה מעשור בעוד אחד מספרוני אמרות השפר שממלאים את מדפי ההגות לשעבר בסטימצקי, ומסיבה מסויימת שיננתי אותו והלכתי איתו "בכיס" לאורך הדרך, כשהוא הולך ו"מתחזק", עד לשנים האחרונות שבהן הבנתי שפסקל בגאוניותו ראה רחוק והבין לעומק ובחירת המילים שלו היתה קפדנית ומדויקת להפליא – אכן כל אומללותם של בני האדם נובעת מאי יכולתם לשבת נינוחים לבד בחדר.

אני אסביר – וכהרגלי מעט אקצין לטובת הדיון, ואשתדל לתמצת לטובת המשכיות הקריאה עד לשורה האחרונה (אשמח מאוד שזה יקרה).


לעסק, ניתן לחלק את כל התחושות, הרגשות והמחשבות שעולות לנו בני האדם לשלושה סוגים (אפשר לחלק אותם לאינסוף ובנושאים שונים אבל זו אחת האפשרויות היותר בסיסיות ומשמעותיות) :


1. נעים. 2. לא נעים (כואב - בשפה האונתולוגית, ועדיין כאן אני מעדיף את הלא נעים). 3. נייטרלי.


בלא מעט כתבים ומקורות שונים מדובר על כך שזהו השיפוט הראשוני והלא מודע שאנו בני האדם עושים על כל אחד מה"קלטים" (inputs בעברית) שאנחנו מקבלים מהחושים או מהתודעה.


מה שקורה לאורך חיינו הוא מרדף, השתוקקות והיצמדות אחר הנעים, והימנעות, מאבק, דחייה ופחד מהלא נעים. וזה, אם תרצו, היה הסיכום התמציתי ביותר של חווית חיינו כאן על הכדור. ההשתוקקות ל"נעים" וההימנעות מה"לא נעים" – האמת השניה של הבודהה בכבודה ובעצמה (אחרי שהבנו שיש הרבה סבל לאורך חיינו = אמת ראשונה). חשוב לציין כבר עכשיו שהמרדף / מאבק מתנהלים כאילו הקיום שלנו תלוי בזה (ראו ערך "פחד") ומה שמדהים הוא שגם ה"נעים" וגם ה"לא נעים" מייצרים פחד - פחד שהנעים ייפסק ופחד שה"לא נעים" יגיע – אבל אני מתחיל לבלבל אתכם ככל הנראה... אז:


נעים = שמחה, צחוק, נדיבות, שקט, חום, נועם, אהבה, חיבה, חמלה, יופי, הרמוניה, עונג, מגע, עניין, רווחה, תכלית, יחד ועוד...


לא נעים = עצב, כעס, פחד, קנאה, טינה, שנאה, תסכול, כאב, עלבון, בושה, "שעמום", בדידות, עומס, מוטרדות, אכזבה, השפלה, זעם ועוד...


נייטראלי = רובריקה קטנה יחסית שאין צורך לשים עליה דגש כרגע.



חשוב לזכור שהמציאות כל הזמן משתנה וארעית,

אין באמת שום דבר קבוע או יציב -

האדם נידון לתזוזה אינסופית, סזיפית, מעגלית וברובה עקרה



במהלך כל רגע ורגע במהלך חיינו ששת החושים שלנו (החמישה המוכרים + התודעה) "מייצרים" לנו את תמונת המציאות הסובייקטיבית שלנו, כמות ה"נתונים" היא עצומה והעיבוד שלהם מבוצע ברובו ללא תשומת הלב או הבקרה שלנו כמובן.


אם נתמקד לרגע בתודעה ובמחשבות שלנו נבין שהתמונה לא פשוטה – מחקרים מראים שאנחנו חושבים במהלך יום אחד בממוצע כ-70,000 מחשבות (2916 מחשבות בשעה, 48 מחשבות בדקה בממוצע) – כן, כמעט כל שניה עוברת לנו בראש מחשבה אחרת, לרוב אסוציאטיבית כהמשך למחשבה הקודמת ולעיתים קרובות גם "חדשה" (לצערי, היא אף פעם לא באמת חדשה, היא פשוט קטעה את הרצף הקודם).


התמונה קשה עקב כך שכל המחשבות האלו עוברות דרכנו ללא תשומת הלב שלנו ובלי שנדע בכלל שזוהי רק מחשבה ואותו "קוף מקפץ" בראשונו (עליו דיברתי כאן) ואלה לא אנחנו!


"מה הבעיה" אתם שואלים? אז יש בעיה. הבעיה היא שהמחשבה משפיעה על הרגש והרגש משפיע על הדרך בה אנחנו נושמים, על התחושה הפיזית שלנו עד לחווית המציאות הכללית ברגע הזה (אגב, המקור של המחשבה הוא בתחושה שהיתה נעימה/לא נעימה/נייטרלית שהתפתחה לרגש שהתפתפחה למחשבה, אבל היום אנחנו משחקים עם כל ה"תבניות הישנות" ופשוט הופכים את הסדר מתוך הנחה שאנחנו מבינים את המציאות).


תרגיל 1: מוזמנים בחום להעלות כרגע זיכרון כלשהו נעים או לא נעים, להתמקד בו, להיזכר בפרטים הקטנים - אור, זמן, לבוש, אנשים, מילים, אוירה, כל ה"תפאורה" מסביב ובמידה ו"תהיו" שם למשך חצי דקה או יותר תיווכחו לכך שהרגש, התחושה הפיזית והדרך שבה אתם נושמים ממש כאן ועכשיו נמצאים בהלימה מלאה לזיכרון. לא אמשיך להרחיב בנושא הזה כאן אבל אני רוצה להאמין שמה ש"נכנס אליכם הביתה" ללא תשומת ליבכם מתחיל לעניין אתכם.



ובכן, הגוף-רגש-תודעה שלנו מפרשים כל אחד מהקלטים בכל רגע כ- נעים / לא נעים / נייטרלי עוד לפני שהם "מבינים" בכלל מה הוא או אפילו מודעים אליו, וכל זה אך ורק בהסתמך על נסיון העבר שלנו (נושא עצום ומדהים שגם עליו לא ארחיב פה), כבדיקה נוספת אתם מוזמנים פשוט לתת תשומת לב לאחד מהחושים או למחשבות שעוברות בתוככם ממש כרגע ותוכלו מיידית לענות על השאלה אם זה נעים לי / לא נעים לי / נייטרלי.


ה"גליק" הגדול הוא שכל התהליך הזה של השתוקקות שה"נעים" יימשך והסלידה הזו והרצון שה"לא נעים" ייפסק הוא תהליך לא מודע לחלוטין שמתנהל בתוכנו ומנהל אותנו ואת חיינו לכל אורך הדרך, מהיום הראשון ביולדות ועד האחרון בפנימית ב'.


אז איך אנחנו נמנעים מה"לא נעים"? – אנחנו "זזים", אנחנו "משנים" משהו במציאות.

המציאות פוגשת אותנו, עולות תחושות / רגשות / מחשבות לא נעימים, אנחנו נבהלים וע"י מנגנונים ודפוסים אוטומטיים עתיקים מאוד (יצרנו אותם כילדים ומאז הם עובדים בצורה משומנת, מדוייקת ונפלאה בלי הפסקה וכמובן בלי שביב של תשומת לב) אנחנו "נזוז" מהמקום האיום הזה, בשאיפה שכך "נפתור" את הבעיה – אך בפועל אנחנו משמרים ומעמיקים את המנגנון, את הכאב ולאחריו את הסבל שלנו שעולה מתוך המאבק במציאות.


במידה וזה "לא נעים" בעצמה קטנה (= עצבנות, מוטרדות, עומס, עצבות לא מוסברת, עייפות, תסכול, סלידה אפילו מנושא שיחה שלא נעים לנו...) - נזוז ב"עצמה" קטנה = נלך למקום אחר, נדבר, נשנה תנוחה, ניגש לסמארטפון – הפתרון לכל הדעות, נעשן סיגריה, נפתח את הרדיו, נתקשר לחבר/ה, נפתח טלוויזיה, נרכוש משהו חדש וכו' וכו', האסקפיזם המוכר והאהוב.


במידה וזה "לא נעים" בעצמה גדולה (= כעס, פחד, שברון לב, אבל, בושה, קנאה, שנאה...) - התזוזה שלנו תהיה בהתאם – נצעק, נברח, ניקח החלטה חותכת, ניפרד, נכאיב, נשלח הודעה חד משמעית, נענג את עצמנו לדעת (אוכל, מין, סמים, יופי, אלכוהול ושאר התמכרויות מענגות), אולי פשוט נזעם ונצרח אל תוך הכרית או ברכב על מר גורלנו (שזה כבר צעד מרשים לעומת אלה שרק רוצים לעשות את זה).


במידה וזה "לא נעים" בעצמה גדולה ומתמשכת (חוסר סיפוק בזוגיות, חוסר שביעות רצון מהמראה החיצוני במשך תקופה ארוכה, תסכול מהמצב הכלכלי, תחושת עומס – "חוסר בזמן" מתמשך, אי מציאת תכלית או מהות לחיים, חוסר שביעות רצון מה"עצמי" וכו'..) התזוזה תהיה עצמתית בהתאם – נעבור מקום מגורים, נקנה/נמכור את הבית, נלמד עוד תואר, נחליף מקום עבודה/תפקיד, כמובן שנעמיק כל התמכרות שכבר נוכחת, נחליף בת/בן-זוג (לרוב רק ישנה את האדם שאל מולו ה"לא נעים" בא לידי ביטוי) נתרחק פיזית למקום אחר בעולם (חופשה/שליחות) וכו', נבצע כל שינוי "דרמטי-דרסטי" חיצוני בחיינו שיאפשר לנו להאמין שאותה פעולה תפסיק את התחושה הלא נעימה (מחשבה מודעת או לא מודעת – זה לא באמת משנה, ואגב מחשבה אכן יוצרת מציאות רק שהמציאות הזו היא רק חיצונית).



ההבדל הוא בין ההתקדמות הטבעית, הזורמת, האותנטית, המדויקת

לבין ההתקדמות הנאבקת, מתאמצת, דורשת, מתנצחת



וכמובן שלכיוון ה"נעים" ישנה תזוזה כל הזמן בצורת "מרדף" (= קידום בעבודה, עוד כסף, קניית מוצר כזה או אחר, חופשה או טיול גדול, תארים, שינה איכותית ומרובה, מסעדות, "השגת" עוד זמן, תהליכי התייעלות אינסופיים ועוד ועוד), המחשבה/תובנה שכשנגיע לאותו עונג/נועם נכסף נוכל לשבת בשלווה, בנחת ובשקט עד לסוף ימינו (בפועל הזמן נע בין 3 דק' לשלושה חודשים במקרה הקיצוני), זה מה שאנחנו רואים כל היום בעולם – תזוזה. אנשים זזים, משפחות זזות, ישובים זזים, חברות זזות, ארגונים זזים, עמים זזים, לאומים זזים ודתות זזות – כולם זזים מהלא נעים ואל הנעים – בסנסקריט זה נקרא "סמסרה", וזהו מעגל ללא התחלה וסוף, מניח ששמעתם.


כדי לסיים את המשוואה המלאה רק אוסיף שעקב כך שהמציאות כל הזמן משתנה וארעית, ואין באמת שום דבר קבוע או יציב - האדם נידון לתזוזה אינסופית, סזיפית, מעגלית וברובה עקרה אחר מקום שבו לא ניתן לשהות מעבר לכמה רגעים ואז לחזור אל מעגל הרדיפה / בריחה מעגל ההימנעות / מאבק במציאות של הכאן ועכשיו בכל צורה שהיא. ולכן ניתן להגיד שלרוב תזוזה = אומללות.


מוזמנים לעצור ולהתבונן על חייכם, על השבוע שלכם, על היום שלכם, על השעה האחרונה, על קריאת הטקטס הזה... – אני בטוח שתזהו את תהליך המרדף / בריחה בלא מעט מקומות ואיפה שאתם לא רואים – לרוב פשוט עדיין לא זיהיתם אותו.


* סרטון זן של רחוב סומסום - שימו לב להמלצה של עוגיפלצת בסיום הסרטון בדגש על ה-stay.



אז מה עושים?

קודם כל מתחילים בכך שלא עושים כלום! זו אף פעם לא השאלה. עשייה היא אם כל ה"תזוזות", לא פלא שזה מה שבני האדם שואלים כל הזמן – "יש בעיה – מה עושים?", וראו איזה פלא, ישנה בעיה דומה לאורך הדרך, וגם בה "נטפל". מדיטציה בסיסית אגב (לכיוון הזן), היא סוג של אי-עשיה, לחלק מהאנשים נח להסתכל על זה ככה, מוזמנים לנסות קצת "לא לעשות" גם אם רק לכמה שניות.


ובכל זאת – להלן התשובה:

נשארים - לומדים איך לשהות, להישאר, להכיר ולהיות עם המציאות במקום לזוז ממנה כל הזמן. לומדים איך להיות "נינוחים לבד בחדר". וכן, זה לא פשוט.


המיומנות הזו היא אולי אחד הדברים הכי לא פשוטים שאנו בני המערב, ילדי חברת ה"כאן ועכשיו-עונג-אני-מהר-יפה-כיף-הצלחה-חייב-נכון-שווה-יותר-צריך-למעלה-לעומת-נצחון.." צריכים ללמוד, זה במובנים מסויימים ההפך הגמור מהדרך שבה אנו חיים את חיינו, ואולי לחלקכם זה נשמע אפילו פרדוקסלי לנסות לעשות את זה ולו לרגע – כאמרה המפורסמת וחסרת הערך "אם לא נתקדם – לא נגיע".


החברה שלנו עמוסה עד לאפס מקום באנשים שהתקדמו, לא הפסיקו להתקדם לרגע ובקצב מטורף ולא הגיעו לשום מקום (אני אחד מהם). לרובנו נראה שאם נעצור אנחנו עלולים להפסיד את המרוץ / לא נמצא את הפתרון / ניתקע עם הבעיה / נשקע בתחושה / רגש / מחשבות האיומות שמציפות אותנו כרגע ואולי נגיע למקום כל כך נמוך ממנו לא נצליח לטפס בחזרה מעלה...


אז תרשו לי לתקן "מעט" את המשפט "אם נפסיק להתקדם – נגיע".


* "To be is to do"- סוקרטס. השאלה היא מה מקור ה-doing? לרוב זהו פחד, ולכן אנחנו רק מתרחקים מה-being...


הפסקת ההתקדמות = הפסקת המאבק = הפסקת הבריחה = שהות = להיות = מפגש עם הכאב = שחרור = חופש = שקט = אושר (פשטני? נכון, אבל זה כנראה עדיף לכם על קריאת הספר...). להיות עם מה שיש היא אומנות (להלן ספר קצר ונפלא בנושא), היא יכולת, היא שריר היא דרך חיים. זו אחת היכולות או המיומנויות שיותר קשה לפתח עקב כך שהיא כמעט ולא קיימת בנו, אך מרגע שהתחלנו לפתח אותה בהתמדה, בנחישות, בהשקעה, בראיה רחוקה, מתוך תשומת לב, מתוך כוונה מדוייקת, מתוך הבנה שהיא יכולת שתטיב איתנו ועם כל מי שיבוא איתנו במגע,, שתיגע ותעצב את כל חווית המציאות שלנו, חווית חיינו תשתנה אט אט ויותר ויותר שקט, חופש, שלווה, דיוק פנימי והרמוניה יכנסו אל חיינו כאילו תמיד היו שם ופשוט לא שמנו אליהם לב (אפשר להוריד את הכאילו).


חשוב לציין כאן שאני לא "נגד התקדמות", החיים כל הזמן מתקדמים, יש התרחשות, דינאמיות, כמו שהטבע צומח ופורח ומצהיב ונובל ושוב, כבר צוין כאן שהכל ארעי וחולף... ההבדל הוא בין ההתקדמות הטבעית – הזורמת – האותנטית – המדויקת לבין ההתקדמות הנאבקת – מתאמצת – דורשת – מתנצחת, מוזמנים לבדוק מה ממלא יותר את חייכם.


המיומנות / שריר הזה של שהות נקרא לרוב תשומת לב / מיינדפולנס / מדיטציה והוא מתפתח תחילה ע"י תרגול סוגים שונים של מדיטציה (עליה כתבתי כאן), זה מתחיל בישיבה עם גב זקוף ונמשך אל תוך תשומת לב הולכת וגוברת ומעמיקה פנימה והחוצה לכל רגע ורגע לאורך היום על כל תכולתו.


חווית החיים המשתנה נקראת לרוב טרנספורמציה, זהו שינוי "מצב הצבירה של החומר" ולא "שינוי צורתו של החומר" שבו אנחנו עסוקים כל כך הרבה שנים (חישבו על גזירת דף לחלקים קטנים לעומת שריפת דף כך שיהפוך לעשן – שינוי VS. טרנספורמציה), והיא מתרחשת בעיקר באמצעות חוויה ולא מתוך תהליך מחשבתי-לוגי-אנליטי-שכלתני מאומץ עד התלקחות.



שני חידודים חשובים לסיום:


1. שהות – היכולת לשהות עם דבר מה היא לא היכולת לחשוב עליו עד אינסוף, לנתח אותו או להבין אותו – להיפך! היא היכולת להיות עם כל מה שהרגע מביא בלי לשפוט אותו, בלי לסלוד / לתייג / להפסיק / להימנע / להיאבק בו - זו פשוט היכולת "לתת מקום" להיות עם תחושה / רגש / מחשבה לפרק זמן מסוים (גם שלוש שניות) לא משנה עד כמה הם "לא נעימים" ופשוט להכיר בכך שזו המציאות כרגע, זו מיומנות לא קלה והרבה פעמים חמקמקה ומתישה (לפחות בהתחלה).

תחשבו על אורח "לא רצוי" שנכנס אליכם הביתה ויושב לכם בסלון, ואתם פשוט צריכים לשבת בבית בזמן שהוא מתהלך ועושה כרצונו (במידה ותמשיכו לשבת ו"לארח" אותו בשקט – הוא ככל הנראה יקדים ללכת, תאמינו לי).


2. זמן – זה לוקח זמן וההתחלה היא הכי קשה. כמה זמן? זה תלוי באינסוף משתנים אבל כנראה שמספר חודשים אם לא יותר עד שתתחילו לחוות את תשומת הלב הערה, המלאה והמכילה הזו בחייכם ויותר מכך עד שפשוט תהנו למדוט. ועוד דבר אחד חשוב - התרגול חייב להימשך כל עוד התודעה בריאה ומודעת לעצמה (גם אם תלכו לחדר כושר למשך חודשיים זה יהיה חסר ערך).


לסיום – אני רוצה לשתף בחוויה האישית שלי - התרגול בשהות, במדיטציה, בתשומת לב, בנוכחות ברגע הזה בהווה – עם המציאות על כל תכולתה, תשומת הלב לנשימה שלי תוך כדי הכעס, העצב, התסכול או הפחד, הערות לתחושות הפיזיות שעולות, לרגשות השונים, למחשבות שעולות בצורה אסוציאטיבית כחלק ממה שמתרחש ויחד עם כל זה היכולת להיות פה, להכיר בכך שזוהי המציאות מאפשר לי יותר ויותר פשוט להיות עם מה שקיים, מאפשר לי לחוש יותר שקט, יותר רוגע, יותר שלווה בחיים בצורה ברורה ונוכחת – מאפשר לי לשבת בנינוחות לבד בחדר, אני פחות עצבני, כועס, חושש, מוטרד, פחות "חושב" או מתוסכל, פחות מנסה להספיק, להשיג, לחוות ולהיות מישהו מכפי שהייתי לפני שנה ובטח לפני 3 שנים – ויחד עם זאת הדרך כמובן עוד ארוכה ונפלאה (בעיקר כשהכיוון הכללי ברור).


בתכל'ס - תחשבו לרגע עד כמה זה פשוט, אין באמת משהו שאנחנו לא יכולים להיות איתו ולו לכמה רגעים. הכוונה בסופו של דבר היא להכניס מרווח של שהות בין ה"מציאות" לבין התגובה האוטומטית שלנו, ובתוך המרווח הזה יש חופש ויש שקט ויש שלווה וככל שמאמנים יותר את התודעה שלנו באותה שהות מרחיבים את המרחב הזה יותר ויותר ויותר.

אין באמת מילים שיוכלו לתאר את העוצמה והערך של הכלי / מיומנות / דרך הזו בחיינו המהירים והעמוסים, זהו הדבר שאני מאחל לכל בני האדם באשר הם, שפשוט יוכלו לשבת נינוחים לבד בחדר, שיוכלו להכיר את עצמם ואת המתרחש בהם, ויש בי תקווה שההסבר הקצר-ארוך הזה אולי עשה או יעשה מעט "סדר" כך שהדרך תהיה יותר ברורה.



וקוריוז קטן לסיום - בלייז פסקל היה ההוגה והמייסד של התחבורה הציבורית (כרכרה גדולה שעוברת ברחובותיה הראשיים של פריז) - כנראה שהוא חשב בכל זאת שלא טוב היות האדם לבדו, רק חבל שהוא שקוע בסמארטפון...


במידה והגעתם עד הנה ובמידה ויש לכם עוד דקה אחת פנויה - להלן תרגיל 2. הנכם מוזמנים: • להפנות את עיניכם מהמסך; • להתבונן בחדר או במקום שבו אתם יושבים במבט סקרן ותמים; • לשים לב למחשבות, לרגשות, לתחושות ולנשימה שמתקיימות ברגע הזה בתוככם; • ולנסות להיות עם כל זה רק לכמה רגעים נפלאים – ללא מאבק, ללא הימנעות – ומי ייתן ותוכלו לחוות שם באותה

שהות קצרה ולו רגע אחד של שקט. אותו שקט שמקיף אותנו לכל אורך הדרך...


באהבה גדולה,

אורי.

נ.ב - מצורף מטה מסר אלמותי מהנסיך האחד והיחיד...


- "הם אינם שבעי רצון במקום שהם נמצאים בו?" שאל הנסיך הקטן. - "איש לעולם איננו שבע רצון במקום שהוא נמצא בו", אמר פקח הרכבות, ורעם של רכבת אקספרס שלישית התגלגל לידם. - "כולם רודפים אחרי הנוסעים הראשונים?" שאל הנסיך הקטן. - "הם לא רודפים אחרי כלום", אמר פקח הרכבות, "הם ישֵנים בקרונות, ואם אינם ישֵנים הם מפהקים. רק הילדים מוחצים את אפיהם אל זגוגית החלונות". - "רק הילדים יודעים מה הם רוצים", אמר הנסיך הקטן. "הם משקיעים זמן בבובת סמרטוטים והיא נעשית חשובה להם מכל. ואם מישהו לוקח אותה מהם, הם בוכים..." - "הם בני מזל", אמר פקח הרכבות.



#מדיטציה #mindfulness #מודעות #מיינדפולנס #שלווה #אימוןתודעתי #מהאנירוצה #לעצור #שהות