איש חכם פעם אמר ש: לא ניתן למצוא סבל בטבע - זו היא המצאה בלעדית של האדם.
כן, אתם צודקים, בטבע יש לא מעט כאב, אפילו הרבה, אבל אין שם ולו גרם אחד של סבל. מוזמנים לבדוק אותי.
נושא הכאב והסבל הוא מדהים בעיני - רק אסכם ואומר שסבל נגרם מחוסר היכולת שלנו לקבל את המציאות כפי שהיא, לעומת כאב, שהוא פשוט כואב.
כשאני מהרהר ביכולת המפוקפקת הזו שלנו לסבול אני לא מפסיק להתפעל מפשטותו של הטבע ומתחכומו של האדם, וכך גם מאושרו ועושרו של הטבע וכך גם מסיבלו של האדם.
איך זה קשור ליכולת שלנו לדעת מה אנחנו רוצים? תכף זה מתבהר...
עץ ברוש רוצה להיות עץ ברוש,
צפרדע רוצה להיות צפרדע,
ושחף רוצה להיות שחף
(גם ג'ונתן ליווינגסטון..).
במאמר הזה לא תמצאו פרקטיקות והסברים ממוקדים למושגים "בוערים", אלא דווקא מספר אמירות "קשות" ואולי מתריסות הבאות להסביר את העובדה הקשה שרובנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, מה נכון לנו, מה מדויק לנו, מה מתאים, מה הוא "אנחנו" ומה לא בדיוק.
איך זה שיש לכל אחד מאיתנו יותר ידע ונגישות למידע ממה שהיה לאנושות כולה לפני מאה שנים קצרות, ומצד שני אנחנו עומדים מול שוקת שבורה כאשר אנחנו נשאלים בפשטות "מה את/ה רוצה?".
אני אבקש ממכם רק לטובת הדקות הקרובות, להניח בצד את התשוקה להבין או להסביר דבר כזה או אחר ולנסות דווקא להרהר האם יש דרך אחרת שאולי עוד לא הלכתם בה עד היום, ואולי דווקא יש פה משהו מאוד פשוט שבדרך פלא אולי פספסנו?
אתחיל בגילוי נאות: זהו המאמר השני בנושא לאחר שבמאמר הראשון ניסיתי להסביר בצורה המלאה והמדויקת ביותר את התהליך כפי שאני מבין אותו ובעיקר חווה אותו על עצמי ובעזרת המתאמנים שלי. לאחר יותר מ-3000 מילים ונסיון הקראה של המאמר לאשתי האמיצה גנזתי אותו ועברתי לנסיון הנוכחי וה"תמציתי" יותר, אז תסלחו לי אם זה ישמע קצת פשטני, במידה וזה רק יסקרן אתכם מעט - אני עשיתי את שלי.
אני מאמין גדול בפשטות. נקודה.
לאחר כמה וכמה שנים של אהבת ההתפלפלות, ההתפלספות, התחכום ונסיון ההבנה העמוקה של מהותו של הדבר עצמו, של קיומו, של תכליתו ושל הארעיות והתלות שלו בשאר הקיום ובשל כך בחוסר קיומו כשלעצמו, הגעתי לתובנה שמרוב חיפוש ההבנה והידיעה איבדתי קצת את הדרך ובעיקר את החוויה והיה ברור לי שאפשר להמשיך בשביל החלקלק הזה עד סוף הגלגול הזה לפחות.
ראוי לציין ש"דישון" האינטיליגנציה עזר מאוד לדמות הזו שפיתחתי בעולם, ה"אורי" הזה שרצה מאוד להגיע לאנשהו, להתרחב, לגדול ולמתוח את עצמו ככל שרק ניתן. רק שה"התרחבות" הזו הרחיקה אותי מהמקום אליו היה נכון לי להגיע.
"פסקת פתח סוגריים" (הממהרים יכולים לדלג) - מיותר לציין שהעולם שלנו רודף אחרי הבנת המציאות, קבלת ההסבר, הלוגיקה והרציונל שמאחורי הדברים - "לו רק הייתי מבין למה אני פועל כפי שאני פועל, מתי המנגנון הזה נוצר - הייתי יכול...". ולכן אנחנו אוהבים סדנאות עומק והרצאות וימי עיון וסרטוני TED מעוררי השראה ואנשים חכמים שאומרים דברים חכמים שגורמים לנו להגיד "וואלה, עכשיו זה מתחיל להיות ברור", ואולי אפילו כמה מפגשים עם אדם שעוזר לנו להבין את ה"למה" וה"איך" הזה שלנו - ועדיין שום דבר לא באמת "זז" במציאות!
במציאות זה מתבטא בכך שאני לפתע מבין למה בכל פעם שמתעלמים ממני או סותרים את דעתי כעס גדול עולה מתוכי או מדוע אני לא מפסיק להשוות ביני לבין אחרים או איך זה שכסף כל כך "שולט" בחיי או למה לאחר כל הישג המנוחה היא קצרה וההישג הבא מיד מגיע וכו' וכו', כל ה"מנגנונים האוטומטיים" שבסדנאות ובשיטות שונות אנחנו מצליחים להביט להם בעיניים ולהיתוודע אליהם.
שלא תבינו, אני לא פוסל את "תחום האונה השמאלית" (תודעה חושבת ומנתחת) שהגיע לרמת האלילות ע"י אנשי המערב (ראה ערך – "אקדמיה"), אני רק אומר שזהו חלק מהדרך, חלק קטן, וכל עוד הוא החלק היחיד הוא אפקטיבי כמו מנוע ללא גלגלים (לא שאנחנו צריכים לנסוע לאנשהו).
חשוב לציין שבסופו של יום אתם קוראים את המילים האלו מתוך נסיון להבין ולדעת ואני לא מעוניין שזה ייפסק ממש פה אז נמשיך. סגור סוגריים.
בואו נתקדם.
אז איך זה שכולנו מכירים אנשים (אולי אלה אנחנו) "מוצלחים" ונפלאים, טובי לב, חכמים, חדים, מלאי מוטיבציה, עניין, חדורי מטרה, נחושים, חדים, שנונים ועוד ועוד, שמבלים את מירב שעות הערות שלהם בעשייה, במקומות ועם אנשים שלא מעוררים בהם השראה או עניין או מרתקים אותם ואולי אפילו להיפך - גורמים להם לכאב, לחץ, כעס, עומס וכן, אפילו סבל?
השאלה הזו לא מפסיקה להטריד את מנוחתי בשנים האחרונות, ומתוך הנחה שהיא מוכרת לכם וגם אתם עסקתם בה בשלב כזה או אחר, ואולי גם הנחתם לה, אני אמשיך לכיוון ה"פתרון" (המרכאות כאן הן כפולות ומכופלות).
שאלו פעם את אלן ווטס – "מדוע אין לי את מה שאני רוצה?"
ווטס ענה – "משתי סיבות:
1. כי כבר יש לך את זה.
2. אין לך שמץ של מושג מי אתה.
ואני אוסיף ברשותו: 3. אין לך מושג איפה לחפש את זה.
ביכולת שלנו לדעת מי "אנחנו" עסקתי במאמר הקודם. ועכשיו אגע במה שיש לנו ואיפה לחפש את מה שיש לנו (מתקרבים ל"פתרון").
אז יש את ההסבר הארוך, הקצת מורכב, שמכניס את פרויד ואת קליין ואת ואת ויניקוט ואת יונג, ואת בודהה, והרשימה עוד ארוכה, הוא מדבר על התהליך אותו התינוק והילד עוברים, על סוציאליזציה, על חינוך, על חום אנושי, על אהבה מותנית, על מיניות, על כאב, על תרבות, על מרחק מהאם, על מודעות ותפיסת האני, על תסביכים, על נפרדות מהעולם, על תשוקה ועל פחד ובסוף זה מגיע לאיזשהו אדם בוגר שכרגע חווה כאב וסבל, שחווה פער בין המציאות כפי שהיא לבין איך שהיה מעוניין שהיא תראה, שמבולבל קצת, שלא בטוח מי הוא באמת, ושלא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וכשאני שואל אותו הוא גם לא בטוח מה הוא רוצה לעשות כרגע - גם אם זה רק לבחור איזו מנה להזמין מהתפריט.
אז נעבור להסבר הקצר - התינוק, הילד, הנער, העלם והגבר וכך גם התינוקת, הילדה, הנערה, העלמה והאשה רוצים אהבה, חום ומקום בעולם. זהו. הם לא מעוניינים שזה יהיה תלוי בכלום, רק בעצם העובדה שהם קיימים - זו ההתנייה היחידה. אבל המציאות היא שונה ובעיקר היתה שונה, ולכן אתם פה, קוראים את המילים הנ"ל ומקמטים את החלק הזה שבין הגבות. פשוט לא?
איבדנו את עצמנו לאורך הדרך ובשלב יחסית מוקדם בתהליך כשאותם אהבה, חום ומקום הותנו ע"י דמות כלשהי בכך שנעשה או נהיה משהו כזה ולא אחר (נא לא להפנות את כל הכעס אל ההורים, הם אכן האשמים העיקריים אבל הם פשוט עשו כמיטב יכולתם).
כשלא "עשינו" או "היינו" אותו דבר שביקשו או ציפו מאיתנו להיות, חווינו כאב לא יתואר (פיזי, רגשי ובהמשך גם שפתי ותודעתי) ואת אותו כאב החלטנו (שלא ביודעין) שאיננו רוצים לפגוש יותר לעולם ויהי מה, גם אם המחיר הוא לוותר על עצמנו. (כאן הופרדנו מהברוש, הלטאה והשחף אם תרצו).
למדנו ללבוש את המסיכה הראשונה עוד לפני גיל שנה על מנת לקבל את מבוקשנו (מזכיר - אהבה, חום ומקום) וזה עבד BIG TIME! ומאז אנחנו לא מפסיקים לייצר עוד מסיכות וכיסויים יפייפיים, ללבוש אותם זה על זה על זה, להתהדר ביופיים, בססגוניותם ובייחודם המטמטם ובעיקר, תוך זמן מאוד קצר לשכוח שזו מסיכה וכיסוי ותחפושת ולהאמין שזה באמת "אני", וה"אני" הזה דווקא ראוי לאהבה, חום ומקום בעולם לעומת האני שמתחת לכל אלה שלא קיבל, שלדעתנו גם לא ראוי לקבל (לרוב לא מודע) ולצערנו גם אין לנו מושג מי הוא באמת.
מיותר לציין שכגודל ה"מרחק" בין ה"אני" הפנימי לבין ה"אני המסיכתי" כך גם האגרסיות, המשקעים, התסכולים, הפחדים, המנגנונים האוט' וכמובן גם חוסר היכולת של אותו אני לדעת מה הוא רוצה ומה הוא בא לעשות פה בעולם. שוב, זהו המקור לכל המלחמות, הפחדים, השנאה והרוע בעולם (המסיכה הזו בדר"כ אוגרת כעס ותוקפת "דברים בחוץ").
אם תשאלו את הדמות עטוית המסיכות והשכבות הזו מה היא רוצה היא לא תדע לענות לכם, היא תוכל להגיד מה המסיכה רוצה או יותר נכון איך ה"בחוץ"=העולם אוהב את המסיכה, מה הצבעים בהם היא צבעה את עצמה צריכים או מה יעשה לשכבות נעים וטוב על הלב, או אפילו איך לייצר עוד מסיכה - בזה הדמות הזו ממש טובה, אבל "מה היא באמת באמת רוצה?" זו לא שאלה פשוטה.
ובכן, להלן הסיבה המרכזית לכך שכל כך הרבה אנשים טובים נמצאים כרגע באותו מקום שהקשר בינו לבין רצון, תשוקה, עניין, אתגר, מעוף, מימוש, משמעות, תכלית, ייעוד, חזון ושליחות הוא מקרי במקרה הטוב. מצד שני ה"עולם" מאוד מרוצה מאותם אנשים ויכול להיות שהם גם "הצליחו" והגיעו להישגים יפים ומרשימים שם בחוץ... מניח שאתם מכירים אותם.
אז מה עושים???
הצעה 1: זו אף פעם לא השאלה! עשייה אולי תזיז את האדם עם הצרעת מהעיר המפויחת אל חוף הים הטרופי (הוא עדיין עם צרעת גם בחוף).
הצעה 2: בהמשך לסעיף 3 שהוספתי לתשובה של ווטס, דמיינו לרגע שאתם באותו חוף ים טרופי בגפכם (האיש עם הצרעת עזב), ולידכם יש סוכת מציל קטנה מוצלת בעץ דקל רענן, ולצידו מגאפון בגודל של בית קטן ומתוכו יוצא המשפט הבא בקול צעקת מציל מנוסה -"נא לא לחפש בחוץ! זה לא שם!"
הצעה 3: להפסיק לחפש.
הצעה 4: להתחיל לגלות.
חידוד קטן ופשוט שטומן בחובו פער עצום. נקודה שאני נוטה לחזור עליה שוב ושוב, ההבדל בין החוץ לפנים, בין הריצוי לרצון, בין המסיכה והאגו לבין ה"אני", בין המרדף לשלווה, בין ההתכסות להתפשטות, בין צמצום התא בו כלאנו את עצמנו לבין הרחבתו כך שיכיל את העולם כולו! נשמע קצת גרנדיוזי ואכן זה המצב.
יש אינסוף דרכים לחפש בחוץ, בעקרון, כל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לחפש בחוץ, ושוב, בעיקר באמצעות אותה תודעה שאומרת לנו שבאותו רגע בו היא תבין את הדברים ו"תסדר" אותם בסדר הנכון השלווה והשקט יחזרו עמוק אל תוך עולמנו. אבל לצערנו זה לא קורה, כבר לא מעט שנים (זוכרים את המנוע ללא הגלגלים..?).
אז איך מגלים אתם שואלים? שמח ששאלתם!
יש אינספור דרכים לצאת אל מסע הגילוי. אמנה חלק מה"ציוד" הנדרש:
על מנת לגלות יש לאזור אומץ ולהפנות את המבט מהחלון אל המראה. יש צורך באמת באמת להבין ולהאמין שהתשובות נמצאות אך ורק אצלנו, עמוק בפנים ולא בשום מקום אחר (כאמרת המציל המפורסם).
נכון למצוא ולהיעזר באדם נוסף שיוכל להחזיק את המראה אל מולנו ולבקש ממנו לתמוך בנו בתהליך זיהוי המסיכות שעטינו על עצמנו לאורך השנים.
לאחר תהליך הזיהוי (היותר פשוט), צריך להתחיל בתהליך הקילוף. חשוב להבין שזהו תהליך מדהים אך המחייב אותנו לעבור דרך כאב (לצערי אין דרך מקוצרת), אותו כאב שחשנו לפני הרבה הרבה שנים שלא רצינו לפגוש יותר לעולם ויהי מה... כשמהצד השני של אותו כאב מחכה לנו עוד קצת חופש ועוד קצת שקט, ועוד קצת "אני" אותנטי ובין השאר גם קצת יותר "רצון חופשי".
חשוב לזכור ולהפנים שתהליך הקילוף והגילוי הינו חוויתי, כל עוד רק נרצה "להבין" ו"לדעת" אנחנו עוצרים בתהליך זיהוי המסיכה/ות העליונה/ות וזה ממש חבל. באמצעות החוויה אנחנו מאפשרים את התהליך ה"מלא" שלנו.
ראוי לציין שהתהליך הוא לא מאוד מהיר ו"בגדול" ככל שהיה שם יותר כאב כך יש יותר מסיכות וכיסויים לקלף וכך גם יותר כאב לפגוש, ומצד שני ככל שיש יותר התמסרות לתהליך ותשוקה עזה לחופש, לשקט ולגילוי של מי שנמצא שם מתחת לכל זה כך הוא "יתעצם" ויתקדם ויאיץ.
סאטיה היא אחת השיטות הקיימות בתחום החוויתי-הוליסטי, מלשון whole – מלא, חוויה שהיא גם תודעה (אותה אונה שמאלית) אבל גם הרגש, התחושה, הנשימה והשפה. וכן, יש עוד כמה וכמה, והן כולן נפלאות.
לסיכום - מה הלך פה בכלל? :
רובנו לא באמת מכירים את עצמנו או יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים, עקב כך שויתרנו על מי שהיינו בגיל מאוד מוקדם על מנת להימנע מכאב עצום שחשנו כאשר נחסכו מאיתנו אותם אהבה, חום ומקום.
עטינו על עצמנו מסיכות וכיסויים רבים שבאמצעותם קיבלנו הערכה, אהבה, חום ומקום ולכן גם נאחזנו באותן מסיכות וכיסויים וקראנו להם "אני".
לא משנה כמה מודעות פיתחנו לאורך הדרך, המסיכות שאנחנו מזהים כרגע הן השכבה העליונה ביותר של ערימת המסיכות שלנו. תאלצו להאמין לי בנוגע לנקודה הזו. זוהי נקודת המוצא של כל תהליך טרנספורמטיבי.
אותן שכבות ואותו "אני" בו אנחנו נאחזים כל כך חזק מונעים מאיתנו את החיבור לעצמנו ואת "ידיעת" רצוננו החופשי וכמובן את השקט, החופש וההרמוניה שבאמצעותם אנחנו יכולים לחוש ולתת עוד ועוד אהבה, חמלה, נדיבות ויופי בעולם.
כאנשי המערב של המאה ה-21 אנחנו מעריצים וסוגדים ליכולת התודעתית, לאינטיליגנציה ולאנליטיות ומנסים למצוא פתרונות, להבין, לנתח, לכמת ולהכיר לעומק את התהליך, את הסיבה ואת התוצאה, תהליך בעל פירות רבים בעלי ערך תזונתי דל יחסית או לפחות חלקי.
אנחנו נהנים מהתהליך הזה כי הוא לא כואב, הוא אפילו מהנה ומסקרן, ושם זה גם נגמר לרוב לצערנו.
כרגע ה"מסיכה" מנסה למצוא פתרונות חיצוניים לבעיותיה, התמכרויותיה וחוסריה - להתעקש על הבן/בת זוג הנכון/ה, לגשת לראיונות עבודה רבים, להרוויח יותר כסף, להצליח כבר לרדת במשקל, לנהל נכון יותר את הזמן וכו' - וחשוב שנבין שכל פתרון חיצוני שנמצא לא "ישקיט" את הרעש הפנימי הקשור למרחק בין ה"אני" לבין המסיכה (תנסו למצוא את האדם הזה לידכם שהצליח בגדול ואין לו "רעש"/סבל בחייו).
אז על מנת לצעוד פנימה אל תוך תהליך הגילוי אוכל לסכם ולומר שאין באמת צורך "לדעת" מה אני רוצה יש צורך לגלות את עצמנו:
מוזמנים להכיר ולהשתמש בעובדות ובכלים שציינתי לעיל
להפנים שאנחנו לא מכירים באמת את עצמנו (לרוב המשפט הזה לא באמת חודר - "אני לא מכיר את עצמי", מוזמנים להיות עם זה לכמה רגעים).
להפסיק או לפחות להאט את החיפוש והפתרונות החיצוניים.
להבין שיש צורך בחוויה בנוסף לידיעה.
להכיר בכך שברגע שיהיה לנו את עצמנו נקבל את רצוננו החופשי בחזרה, ואני מבטיח לכם שלא "תדעו" אותו, אתם פשוט "תהיו" אותו (בדומה לברוש, לטאה והשחף).
בנוסף לרצון נחווה כמובן עוד חופש, שקט פנימי, הרמוניה בחיינו, יצירתיות ועוד שלל מתנות נפלאות (תשאלו את דאלי, פלה, מנדלה, טולסטוי, רחל, שופן, שפינוזה והרשימה עוד ארוכה...).
מוזמנים לנשום עמוק פנימה מספר פעמים ולהאמין שזה הדבר החשוב ביותר שאתם יכולים לעשות למענכם.
May all beings be well!