"כאשר אנו מאמינים שדברים הם קבועים, אנו למעשה מונעים מעצמנו את האפשרות ללמוד משינויים. אם אנו מונעים מעצמנו אפשרות זו, אנו נסגרים ונאחזים בכוח בכל דבר. אנו מבוהלים מהאפשרות להרפות ולמעשה מבוהלים מהחיים בכלל, כי ללמוד לחיות משמעו להרפות"
- סוגיאל רינפוצ'ה - ספר החיים והמתים הטיבטי.
ניתן לסכם ולומר שהמקור לסבל, לפחד, לשנאה, לחמדנות וכמעט לכל "תחלואות" העולם נובעות מהיאחזותו של האדם ב"אני". (חלק מהאמת השניה של הבודהה המדברת על השתוקקות והיאחזות, אבל אל תסמכו עליו או עלי).
כן, כמו שכבר שמתם לב אני אוהב להתחיל את הארוחה עם הקינוח.
הדוגמא לכך במציאות היומיומית שלנו היא שכל השתנות של המציאות (המשתנה תדיר, כבר אמרנו) כנגד ציפיותינו גורמת לתגובות מנטליות-רגשיות-פיזיות, לעיתים קשות, וברובן אוטומטיות, שלאחריהן מגיעה כמובן פעולה מתוך איזשהו נסיון להגן ולשמור על אותו אני על כל רבדיו (גוף, רגש, שם, מקום, בטחון, נכסים וכו' - יש שיקראו לזה אגו, אבל זה לא מדויק).
זהו הסבר ארוך במקצת על הסבל/אי-נחת/תסכול/פחד/אגרסיה וכו' שאנחנו חווים כל יום מימי חיינו - פער בין המציאות הרצויה למציאות עצמה = סבל.
בפיסקאות הבאות אנסה להבהיר ולערער מספר תובנות ודרכי ראיה וחוויה של האדם (בעל התודעה המודעת לעצמה) כלפי הרעיון הזה הנקרא – "אני", המילה בה השתמשנו ונשתמש באופן הרב ביותר לאורך חיינו, יותר מ-"כן" ו-"לא", יותר משמות בני משפחתנו וגם יותר משם חיית המחמד שלא מעוניינת לפעול כמצופה ממנה... (כן, גם במאמר הזה זו המילה הנפוצה ביותר).
בכל פעם שאני מתחיל לכתוב על נושא מסוים אני חש צורך עז לציין את היומרנות שבנסיון להכיל ולו חלקיק מהרעיון או החוויה לכדי כמות מילים בשפה כלשהי. הסיבה שאני ממשיך וכותב היא לא אותו נסיון לנעוץ את מחט האינטלקט בליבת המציאות שלנו אלא פשוט לנסות ולהנגיש רעיון עצום בעומקו ובדרך חוויתו ותרגולו כך שכל אדם יוכל לגשת, להתעניין, להרהר, לתרגל קלות ובמידה ודבר מה בתוכו "זז" להמשיך ולחקור בכוחות עצמו.
אני מזמין אותך לקרוא את המילים הבאות עם רצון קל לשחרר אחיזה ולהרעיד קלות את הקרקע היציבה ובמקום לחפש תשובות, דווקא לחפש סימני שאלה (גדולים ככל האפשר).
אז נתחיל בך. כן, ב"אני" שלך. הרי ברור לכל אחד ואחת למי הכוונה ב"אני", מי הוא זה שמרגיש, שחושב, שפועל, שנזכר, שמתאהב ושכועס – "זה אני".
רוב בני האדם מייחסים את ה"אני" שלהם לכל מה שנמצא בתוך עורם, מה שמחוץ לעור הגוף שלי הוא העולם ומה שבתוכו הוא "אני". כאן יכולה כבר להישאל השאלה האם פרה שהפכה לסטייק יכולה בהמשך להפוך ל"אני"..? אבל נשאיר את זה כרגע ככה.
ואז מגיעה השאלה הזו לפעמים – "מי אתה?". ובכן, תלוי מי שואל כמובן אבל "בגדול" תשובתי תהיה - "אני אורי, אני גבר, אני מאמן אישי, אני נשוי לפז, אני אוהב חומוס של שישי בצהרים, אני בעל מבנה גוף רזה, אני ישראלי, אני גר במושב סתריה, אני רוצה לטייל בנגב בסופ"ש וכו'". כל אלה ועוד הם ה"אני" שלי (מוזמנים להריץ בראש את ה"אני" שלכם).
ועכשיו לתובנה מעניינת מספר 1: ה"אני" הוא תמיד יחסי למציאות/סביבה - משמע תלוי במציאות ואם להיות ממוקדים אז כמעט תמיד ב"אחר". ה"אני" שלי הוא "אני" כי האחר הוא שונה (יחסי אלי) – אני אורי לעומת שאר שמות העולם, אני בגובה 1.77 לעומת שאר גבהי העולם, אני גר במושב סתריה לעומת שאר ישובי העולם וכו' וכו'...
"אין שום דבר שאוכל "לקחת" מהאני,
והוא יחדל מלהיות אני"
על מנת לקצר את התרגיל המחשבתי הזה אוכל לשאול על כל אחת מתשובות האני הסובייקטיביות לעיל – "ובמידה ואקח את העובדה הנ"ל מה"אני" – זה כבר לא יהיה "אני"?". ואכן, אין שום דבר שאוכל "לקחת" מה"אני" והוא יפסיק להיות "אני" ומכאן, כמעין הוכחה לוגית קלילה, הגענו למסקנה שכל הדברים שנוכל להגיד שהם "אני" הם בעצם דברים שה"אני" שלנו מזדהה איתם או משייך לעצמו אבל הם לא "אני" (בבודהיזם המושג הזה נקרא היאחזות – attachment/clinging ובגדול הוא מקור כל הסבל בעולם).
אתם מוזמנים להמשיך עם התרגיל ולהוריד מאפיינים חיצוניים, להוריד זכרונות, להוריד קרובי משפחה, להוריד חלקי גוף, להוריד תכונות אופי, להוריד דפוסי התהגות ומחשבה, להוריד הישגים ויכולות – תודיעו לי אם הצלחתם "לגעת" ב"אני" החמקמק הזה.
דרך נוספת לתרגל את תפיסת האובייקט הזו שלנו היא לקחת אופניים לדוגמא (או כל אובייקט אחר במציאות) ולהתחיל להוריד להם חלקים אחד אחרי השני ולראות מתי בדיוק זה כבר לא אופניים (ולא "אופניים ללא גלגל, כסא פדל..").
במידה ואתם איתי עד כה, נמשיך לשלב הבא בחיפוש אחר ה"אני" ומכאן גם אקצר את התרגולים והדוגמאות.
אז מה לגבי התודעה והחושים שלנו? הרי ברור שזה "אני". דר"א, אני מכיל בתוך התודעה גם את המבנה הסטרוקטורלי של פרויד עם האיד, אגו וסופר-אגו, גם כי יש לי רצון לתמצות ופחות בהתפלפלות אינטלקטואלית וגם כי זהו פשוט הסבר מורכב לחווית ה"אני" שלנו ולגורמים המניעים אותה. ואם כבר, אז אני מכיל גם כל הסבר תיאורטי-שכלתני אחר של האני – אני מחפש חוויה ברורה ולא תיאוריה שתסביר לי את החוויה (וזה נכון תמיד).
אז דקארט טעה?? אני חושב לא אומר שאני קיים? שוב, כדי לתמצת, התשובה היא כן, אפילו חד-משמעית כן (עם כל הכבוד לאדם הגאוני הזה). ניתן לתקן את המשפט ולהגיד "אני חושב, משמע אני חושב שאני קיים".
אנחנו מתייחסים לתודעה כאל "אני" בצורה הברורה ביותר – הרעיונות שלי, המחשבות שלי, הזכרונות שלי, התובנות שלי וכו', הם כולם ובברור "אני". והנה אני כותב את המילים האלו, שמכילות רעיונות מסוימים ואתם קוראים אותן ואותם רעיונות "מחלחלים" אליכם פנימה ו"הופכים אליכם", מעניין. כך זה גם לגבי כל שיר, פרסומת, שיחת חולין של שני עוברי אורח. שימו לב גם לשפה שמדברת על "שלי", לו זה היה "אני" לא היה צורך במילת שייכות (למי זה שייך?).
אתם יכולים לשים לב שהעיניים שלכם עכשיו רואות את המילים האלה על מסך המחשב, אתם חשים את האצבע על העכבר ויכולים לחוש את האויר עובר דרך נחירי אפכם, אתם יכולים גם לשים לב למחשבות שעוברות בתודעתכם בלי שתתאמצו או שתחליטו "להפעיל" חוש/יכולת, אלה פשוט החושים שלכם שמעבירים אליכם את המציאות והתודעה שלכם שמייצרת מחשבות אינסוף. התודעה והחושים הם שלכם - הם לא אתם (על כך דיברנו במאמר שלם אחר).
זו היתה בעצם תובנה מעניינת מספר 2 אם תרצו. כאן צריך רגע קול של רעם חזק ברקע, יחד עם התובנה שה"קול" הזה בראש שלכם שמדבר בצורה כמעט בלתי פוסקת והוא חושב ומהרהר ומעוניין ומקווה ומפחד ושמח ומאוהב וכועס ובעצם חווה דעה על כל המתרחש במציאות הוא גם לא אתם. אנחנו רגילים לשמוע את הקול הזה כמעט בכל רגע של ערות, ויותר מכך להקשיב לו, להזדהות איתו לחלוטין ולהאמין שהוא "אני" אבל לא כך הדבר. זוהי בדיוק הכוונה באמירה "תחושת אני" ולא "חווית אני".
"הקול הזה בראש שלך -
הוא לא את/ה!"
"תוכיח" אתם אומרים? אז יש אינסוף הוכחות, אבל בקצרה:
אותה הוכחה ראשונה, אם כל אחד מהתהליכים האלה ייפסק ברגע אחד וספציפית אותו "קול" רעשני ישקוט לפתע, ה"אני" עדיין ינכח בחדר.
כמעט כל רעש או "הפרעה" יפסיקו את הקול הזה וכל תשומת הלב תלך אל אותה הפרעה, אם זהו ה"אני" אז הוא מקוטע לאינסוף חלקים שונים שמגיעים אחד אחרי השני...
אתם לא שולטים בקול הזה. אין לכם שום דרך לשלוט על מה תחשבו בעוד 30 שניות מעכשיו ובטח שלא בעוד שלוש שעות, אם כך, או שזה לא "אתם" או שזה כן אתם ואתם חסרי שליטה על סף הפסיכוזה (שזה לא מאוד רחוק מהמציאות :).
אתם יכולים להתבונן ב"קול" הזה, במחשבה הזו, ב"רעיון" הזה, ברגש הזה, בתחושה הזו כאילו מבחוץ – ואז נשאלת השאלה – מי לעזאזל זה המתבונן ה"חיצוני" הזה??
וכן, יש גם "משהו" שמודע לכך שיש תהליך התבוננות ולכן התשובה למתחכמים היא שאתם גם לא ההתבוננות וגם לא המתבונן.
תחושת האני שלנו היא אך ורק תחושה. התחושה הזו נחוצה לנו כדי לחוש יציבות וקביעות (משאת נפשו של האדם) ויותר מכך כדי לחיות חיים מאוזנים ובריאים במציאות היומיומית, התחושה הזו מבוססת על הזכרונות שלנו, על החוויות שלנו, מסקנות החיים שלנו, על הקשרים ומערכות היחסים שלנו, על ההתניות שלנו ועוד אבל היא עדיין תחושה להבדיל מעובדה.
אניח שזה מספיק לעת עתה (מזכיר שאנחנו פה בשביל הסימני שאלה ופחות בשביל התשובות).
ראמנה מהארשי, אחד מהגורויים הידועים והמשפיעים ביותר בזמננו (1879-1950) אמר שהשאלה היחידה שעלינו לשאול בדרכנו אל השחרור היא "מי אני?". ואכן, ישנם אינספור תרגולים ומדיטציות הבנויים על השאלה המדהימה והעמוקה הזו, כאשר התשובה לא יכולה לבוא מהאינטלקט (כפי שכבר הבנו) אלא רק ברמה החוויתית כאשר לרוב רק נוכל "לדעת" ולחוש שזה "לא אני" ונמשיך בחיפוש אחר חווית ה"אני".
(תודו שיש אינסוף חמלה בעיניים האלה)
ניסגרגדטא מהראג' (גורו נוסף, כותב הספר "אני הוא זה") אמר שהדרך היחידה להבין, לדעת ולחוות מי אני היא להבין, לדעת ולחוות מי אני לא. התהליך הזה קורה עד שהדואליות בעולם מתרסקת לרסיסים (מתנצל על ההפשטה הפושעת) וזהו התהליך "בגדול" שאותו מהרג' עבר במשך שלוש שנים מאומצות.
אתם מוזמנים לנסות זאת עכשיו מול המסך. שבו לרגע בשקט, מוזמנים לעצום את עיניכם ולהיות ערים למה שמתרחש כאן במציאות (אכן מדיטציה), ובכל התרחשות שמודעותכם מבחינה בה אתם יכולים לשאול "מי הוא זה שמרגיש / חש / חושב / נזכר / רוצה / שומע / מריח / כועס / משועמם...?" התשובה לשאלה תמיד תהיה "אני", ואז שוב תישאל השאלה "מי זה האני הזה?" וכאן לרוב ישתרר שקט תודעתי כי כל מילה או מושג כגון "המתבונן" או "המודע" על מיניו מתכוונים לאותו אני, ובתוך השקט התודעתי הזה שבו מתקיים החיפוש אחר חווית ה"אני" אנחנו יכולים לשהות, וככל שנשהה שם זמן רב יותר, אט אט ההזדהות עם כל ההתרחשויות במציאות תלך ותקטן עד ש...
מוזמנים לנסות...
כמובן שמדובר בתהליך ארוך (ארוך זה יחסי), מתיש, מתסכל, נפלא ופוקח עיניים, ודרכו, ע"פ אותו מהרשי, ניתן להגיע בצורה מהירה (שוב, יחסית) להתעוררות המיוחלת.
טוב, אז בכל זאת קצת תשובות (מוזמנים להוריד ציפיות):
תלמיד שאל את מורה הזן שלו: "מי אתה?"
מורה הזן ענה: "ענפי העץ המתנוענעים ברוח, ציוץ הציפור, עוושת העלים תחת רגלו של הנזיר בחוץ".
תחילה, תשובה זו מעצבנת ומתסכלת את המאזין השכלתן ("התפלפלות מתחמקת וחלקלקה.."), אבל אם בכל זאת נתבונן רגע בתשובה נבחין שמורה הזן לא מזדהה עם שום דבר, אין לו "אני" מסויים אם תרצו, הוא מציין את ההתרחשות ברגע הנוכחי ותו לא, ללא הזדהות או היאחזות בשום דבר כשלי או אני, בלי עבר או עתיד, בלי שיפוט או דואליות, זה מה שמתרחש כרגע במרחב, וברגע הבא כאשר נשאל אותו "מי אתה?" תשובתו תהיה שונה כמובן.
שלמה קאלו (1928-2014 מורה רוחני, סופר והוגה דעות ישראלי – ממליץ בחום על רוב ספריו - הוצאת דע"ת) כתב "אין מלחמה בלתי אם אחת – מלחמתו של האדם בעצמו", רעיון זה עוטף כמעט את כל ספריו. ה"מלחמה" הזו ב"אני" (זו דרך אחת לתאר את שחרור האחיזה וההזדהות עם ה"אני") היא בעצם סיכום התהליך הרוחני - ככל שההזדהות וההיאחזות ב"אני" פוחתת ומשתחררת כך גדל החופש, היצירתיות, האהבה, השקט, שיוויון הנפש וההרמוניה עם הסובב אותנו, כך אנחנו פחות "נפרדים" ויותר "ביחד" עם ההתרחשות, המציאות והסביבה.
קאלו בחר לעצמו סמל הנראה כאות Y, כאשר זהו בעצם סמל ה-V) victory) על ה-self-"אני" (I), והאות הזו מייצגת את הדרך אל החופש כאשר היא מזקקת את התהליך של בדיקת ובחינת מי הוא אותו "אני" ואולי יותר נכון להגיד – מי הוא לא. ויש כאלה שמקעקעים את הסמל על עצמם...
לקראת סיום וסיכום: כוונת המאמר הזה היתה "להרעיד" ולו במעט את תפיסת/תחושת ה"אני" הברורה והיציבה כסלע שלנו, לבדוק האם התשובה לשאלה "מי אני?" ברורה לי. האם זה באמת כל דבר שנמצא בתוך עורי, האם תודעתי – הקול בראשי, האם זכרונותי, האם הנחות היסוד שלי, האם חושי או עירנותי ומודעותי למציאות..?
ניתן לסכם ולאמר שכל דבר שנצביע עליו כ"אני" הוא לא "אני" כי יש פה "מישהו"/"משהו" שמודע ומבחין בכך שהדבר הזה מתקיים. וגם כאשר הדבר הזה מפסיק לרגע או תם מבלי לחזור ה"אני" כאן במלוא עצמתו. במילים אחרות אנחנו מחפשים אחר "אני" שלא נגמר ומתחיל, שלא לובש צורה, שאין לו גבולות ברורים, שלא נמצא כאן או שם, "משהו" שנוכח כאן כל הזמן, שתלוי בהכל ומאפשר את הכל אבל הוא לא אף אחד מהם. מבולבלים? מעולה.
מה שאני כן יכול להגיד על ה"אני" הוא שיותר מרעיון מדובר בחוויה, חווית ה-"I am'ness" כפי שקן וילבר (פילוסוף אמריקאי, הוגה הגישה האינטגראלית) קורא לה, וככל שמדייקים אותה יותר כך מעמיקים ו"מנקים" ו"מלטשים" את החוויה מכל מה שדבק בה ועדיין מבלי לגעת בלב ליבה. יש שיקראו לה אלוהים, יש שיקראו לה ברהאמן, יש שיקראו לה המקור או דאו או טבע התודעה או היקום או חיים וכולם צודקים ויחד עם זאת אני מציע לא לקרוא לה, אלא לגלות אותה בתוכנו כחוויה ברורה.
אז אם נדע להניח את מודעותנו על אותה שאלה המחפשת אחר חווית האני בכמה שיותר רגעי ערות – עלול להיפתח מרחב ופוטנציאל נפלא שבו נוכל לשחרר אט אט את אחיזתנו והזדהותנו האיתנה עם תחושת האני שלנו, עם המציאות המשתנה והחולפת תדיר, עם החוויה הכל כך בסיסית שלנו של נפרדות, של ניתוק, של אחרות, של איום, של פחד ובכל שביב שחרור נחווה עוד שביב של חופש ושקט.
תבורכו.
לאמיצים שמעוניינים להמשיך ולהעמיק, אפשר להתחיל בסרטון הבא פרי מילותיו החדות והמדויקות של אלן ווטס. צפיה מהנה והמשך מסע יפייפה.