במאמר הזה אני כותב על אחד הדברים המשמעותיים שהתגלו לי לאורך המסע.
אני מאמין בכל ליבי שבהבנת הנושא הספציפי הזה והעמקה בו טמונה היכולת שלנו להגיע ל"מחוז חפצנו". מקווה שתישארו איתי עד סופו ומקווה יותר מכך שזה יצור בכם עניין להמשיך ולגלות עוד ועוד.
אז בואו נתחיל בספוילר קטן. כל מי שאי פעם נכנס אלי לקליניקה, ולמען האמת כל מי שאי פעם שוחחתי איתו שיחה קצת יותר עמוקה מאשר עיסוקי היומיום, דיבר איתי על דבר אחד ויחיד. בני האדם עסוקים תמיד במה שמטריד אותם, או יותר נכון להגיד – המיינד שלהם עסוק במה שמטריד אותם, והם שמחוברים למיינד כמו שתינוק מחובר אל חבל הטבור של אימו, מוטרדים באותה מידה. אותם בני אדם מעוניינים לשוחח על מה שמטריד אותם, בשאיפה ומתוך כוונה כנה להבין, לנתח ולאבחן כיצד נוכל "לפתור" את אותה בעיה שלא פוסקת מלהטריד את מנוחתם.
רגע לפני הספוילר אני אחדד את הנקודה קצת יותר כדי שלא נתבלבל עם הכללות יומרניות. בני האדם שונים מאוד זה מזה, הם מוטרדים מדברים שונים בתכלית, תודעתם עסוקה במחשבות שונות, זכרונות שונים, מסקנות ותובנות מאוד סובייקטיביים, חייהם שונים ברמת המציאות וברמה הרגשית-הוויתית. ובכל זאת כולם מדברים על דבר אחד בלבד.
הדבר הזה עולה כאשר מתחילים לדבר על הכאב, על המוטרדות, על הקושי, על החוסר, על האשמה, על העצב, על הכעס, על התסכול, על התשישות ושוב ושוב על הפחד שמאפשר את הכל - לו רק הפחד היה נעלם ומאפשר לנו בני האדם לנוע בחופשיות על הכדור.
תאמינו או לא, אבל הנושאים המטרידים האלה לא באמת רלוונטיים, הם מביאים אותנו (בן/בת שיחי ואותי) מהר מאוד לשאלה "מה אתה רוצה?", שאלת השאלות אם תשאלו אותי, ניתן גם לשאול את השאלה הזו בעוד הרבה מאוד וריאציות כמו "מי אתה?" או "מה המשמעות?" וכו'.
ואז עולה הדבר האחד הזה, ועוד לא פגשתי אדם אחד שלא חיפש את אותו דבר חמקמק שכאילו כמעט כאן, אולי לרגע ואז נעלם (ולא, לשם שינוי אני לא מדבר על ה"אושר" המדובר). אז אחרי ההקדמה הארוכה - להלן הספוילר במלוא תפארתו: שששששש.... שקט.
שקט רבותי. כל בני האדם מחפשים אחריו או נדייק – רודפים אחריו, מנסים לחוש אותו, לחבק אותו, להבין אותו, להתחבר איתו, או אולי אפילו רק להתיידד. לבלות איתו קצת זמן באיזה טיול בטבע, באיזו מסעדה טובה, אולי בבר עם איזו כוסית של משהו שיחמם גם את הלב ואת הבטן, מנסים בכל כוחם להביא את התנאים הנכונים במציאות הקשה שלנו בני האדם (הישג, רווח, זוגיות, משקל, יופי, כסף, תפקיד, תואר, בריאות, נכס ועוד) שיאפשר לאותו שקט מסתורי להגיע אל נחלתנו ולהשתקע לעולמים (או לפחות עד שאנחנו כבר לא נהיה פה). מה לא נעשה למענו??
אל תטעו, יש כאלו שיקראו לו בשמות שונים כמו שלווה, רוגע, אושר, הרמוניה עם הסובב, יש כאלו שירחיקו עד שיוויון נפש ואולי איזה סאטורי קל (התעוררות רגעית), אבל כמו שלאלוהי עם ישראל יש 70 שמות אז גם השקט שלנו מתהדר בכמה.
"גם אותו אחד שדורך את נשקו ובאומץ רב לוחץ על ההדק כנגד רקתו – מחפש שקט". כל העולם מחפש שקט ומעטי מעט מוצאים, או אם לנסח את זה מדויק יותר – מגלים.
שקט הוא המקום המדהים שמחכה לכולנו ברגע שנוכל להחלץ מאותו כאב, קושי, חוסר או כל תחושה או רגש מכאיבים שאנו חווים במציאות הסובייקטיבית שלנו. "לו רק היה לי כך וכך.." או אולי "לו רק הדבר הזה והזה לא היה קיים.." – אז יכולתי לנוח וללחוץ את ידו של אותו שקט מיוחל.
ולהפתעתנו בכל פעם שאנו מצליחים בזעת אפנו לעבור את אותו מכשול המאיים עלינו אנחנו נתקלים במכשול הבא, כאילו באנו לכאן אל הכדור על מנת לסבול. נכון, יכול להיות שישבנו לקפה של אחה"צ עם אותו שקט מקסים, אבל הוא נאלץ לעזוב מהר משחשבנו, ובדיוק כשהתחלנו להתרגל לכך שהוא בסביבה. מיותר לציין שהתסכול עולה מעזיבתו המפתיעה, כאשר הוא משאיר אותנו לבדנו עם אותו מטרד חדש. אבל מה שבטוח, אנחנו לעולם לא נשנא את השקט, הוא טוב ונעים מדי מכדי שנשנא או אפילו נכעס עליו, נמשיך לרדוף אחריו כאילו זה ייעודנו עלי אדמות.
אז מה בעצם קורה פה ידידי? איך התהליך הזה קורה כבר מאות ואלפי שנים עם בני האדם בעלי התודעה הדואליסטית, הקונפליקטיבית, המותנית, האמביבלנטית ועוד אלף ואחת תארים לא פשוטים שניתנו לה. לא משנה היכן אותם בני אדם דרים על הגלובוס, איזו שפה הם מדברים, באיזה אלוהים הם מאמינים או סביב איזו מהפיכה הם חיו. למה השקט הזה לא מעוניין להישאר איתנו עד יום מותנו, האם חטאנו ואנחנו עכשיו נענשים??
קצת סדר בבלאגן, ואשתדל לא להתפלפל או להתרחק מהקרקע.
נתחיל בהצהרה חגיגית: השקט כבר כאן חברי היקרים! כמו השמים הכחולים שתמיד שם מעל לעננים, כמו הטבע שאיננו יודע כיצד לא להיות הרמוני עם הכל, כמו הכוכבים ביום או בלילה, כמו מסך הקולנוע הלבן שמאפשר לכל שביב אור, לא משנה צבעו, לגשת ולגעת בו (שגם שם באותו קולנוע, דרך אגב, אנחנו מנסים למצוא איזה רגע של שקט ולא מבינים שהצבעים מסתירים..). זה אולי נשמע לכם רוחני אבל חכו רגע.
אתם יכולים לנסות לשים לב שהשקט נוכח ממש כאן בזמן שאתם קוראים את המשפט הזה? בזמן שאתם נושמים או נושפים את האויר פנימה והחוצה? הוא נמצא ממש כאן ברווח הזעיר שבין כל מחשבה למחשבה שלכם, בין כל מילה למילה, בדומה לאותם שמיים שניתן לראות גם אם רק לרגע בין העננים, תעצרו רק לרגע את הקריאה ותנסו לשים לב (כן, אפשר לעצום עיניים).
ונחזור אל ה"קרקע". התודעה שלנו עסוקה בלחשוב כל הזמן, בלתהות עד אין קץ, בלשפוט האם זה טוב או רע, נכון או לא נכון, מאיים או מיטיב, כואב או נעים, לאן זה יוביל והאם לשם אני רוצה להגיע. ניתן להסתכל עליה כעל עוד חוש או איבר פנימי שכל הזמן עובד ובדומה לריאה שמייצרת חמצן או הכבד שמסנן את הדם, התודעה שלנו מייצרת מחשבות. תמיד.
לא תתפסו אותה כמעט אף פעם מתבטלת בעבודתה, היא תייצר מחשבות עד הרגע האחרון. כן, על אותה פסגה בטרק בדרום אמריקה, כשהוא שאל אותך "התינשאי לי?" וכשהאורגזמה מגיעה במלוא עצמתה התודעה לרגע כל כך מתרגשת שהיא מפסיקה לאותו רגע לפעול (לכן מתבלבלים ואומרים "החסרתי פעימה" – בפועל רק "החסרתי מחשבה"), אבל מיד לאחר מכן אתם יכולים לסמוך עליה שהיא תפצה על התבטלותה.
אבל רק רגע, לפני שאתם מצלצלים לאסותא לניתוח החדשני לכריתת האונה השמאלית אני אזהיר - התודעה הזו בשיתוף פעולה נפלא עם האגו, מייצרים משהו נפלא בעולם. זהו נושא למאמר נוסף ומאוד משמעותי לדעתי, אבל רק אגיד פה ששיתוף הפעולה המבורך ביניהם מאפשר לנו לחיות את חיינו במלוא עצמתם - לאהוב, ליצור, לפעול ולהרבות טוב בעולם ואני לא מאחל לאף אדם להיפרד מהם.
אני כן אאחל לכל בני האדם להיות ערים לכך שהתודעה והאגו הם לתועלתם ושימושם והם לא "הם" במציאות, כמו שהשפה שלי, הידע שלי, והגוף שלי הם לא אני – אני משתמש בהם ולכן המילה "שלי" באה לאחר כל אחד מהם, לו הם היו "אני" לא הייתי צריך להשתמש במילה שלי או שלך. מבולבלים? אל דאגה, תכף הכל יהיה ברור.
בחזרה לשקט. השקט נמצא לידינו כל הזמן, עוטף אותנו באהבה גדולה. הסיבה שקשה לנו לחוש אותו ולהנות ממגעו הנפלא הוא שהתודעה "מרעישה" ולא מאפשרת לנו לשים לב לנוכחותו המצטנעת (סוג של שכינה אם תרצו).
אתם מכירים את הרגע הזה שהמזגן בחדר מפסיק פתאום לעבוד, או כשאתם מכבים את המנוע אחרי שחניתם איפושהו לאורך כביש הערבה ופתאום אתם נדהמים עד עמקי נשמתכם מהשקט האינסופי תוך כדי התפעמות עד כדי כעס על הרעש הגדול שהיה סביבכם לכל אורך הדרך? זו הקבלה יחסית טובה למה שקורה לנו כל יום, כל היום, לכל אורך חיינו, גם כשאנחנו הולכים לישון (אולי דווקא שם זה במלוא עצמתו) ומהרגע שהתעוררנו ולפני שבכלל פקחנו את עינינו, המנוע/מזגן בצורת תודעה עמוסה ופעלתנית כבר החל לעבוד בקצב הרגיל.
כן, גם הבעיות הקשות ביותר, המכאובים, העצב, הגעגוע, המחסור, הבהלה, הכעס והפחד נמצאים בתודעתנו, שם הם נבראו ושם הם ממשיכים להתקיים. האהבה שנגמרה, הכסף שחסר, הדילמה הגדולה בקשר להחלטה הרת הגורל, הדאגה לילדים, הכעס על האב או האם שלא היו שם או לא הבינו, המוטרדות האינסופית מהעומס היומיומי שרק הולך ומתעצם אפילו גרורות הסרטן שהולכות ומתפשטות מאיבר אחד למשנהו – תאמינו או לא, הכל בתודעה.
לפני שאתם סוגרים את החלון הזה תוך הרמת גבות וגלגול עיניים על הבחור הרוחני שהלך רחוק מדי, תנו לי בפעם האחרונה (למאמר זה) לנסות להסביר.
אני לא פוסל את המציאות, היא קיימת והיא אמיתית, הילדים פה, הכסף (או יותר נכון – החוב) פה ובטח שהגרורות כאן, העניין הוא שזו המציאות, זה מה שקורה כאן ועכשיו בעולמנו, כמו אור השמש לאורך היום (והלילה בחצי השני של הכדור), כמו עונות השנה, כמו המשך סיבובו של הכדור, כמו נביחת הכלב בחוץ וכמו פעימות ליבנו – "והכל שריר וקיים"! רק שכאן בדיוק נכנסת התודעה באותו שיתוף פעולה מסונכרן היטב עם האגו ומתחילה לירות לכל הכיוונים כמו במערבון דל תקציב - "זה נכון וזו טעות, זה מסוכן וזה חשוב, זה איום ונורא וזה אסור, זה אפשרי ולזה אין סיכוי, זה ממש עצוב, זה מטריד, את זה אתה חייב לעשות היום.. עכשיו! וזה דווקא בסדר כמו שהוא, והמוות הזה הוא פשוט טראגי ממש אסון!".
מאחורי כל הכדורים באפלה האלה ומאחורי כל הרעש הזה ניצב השקט אותו אנו רודפים, מתבונן בנו בבהלתנו, מחייך אלינו בעודנו נלחמים את מלחמתנו, נאבקים על גורלנו, מנסים בכל כוחנו לשלוט במצב ולהיאחז במשהו יציב בזמן שהכל זז כל הזמן סביבנו. ואם רק לרגע, ממש רק לרגע אחד נוכל להתעורר לירי המתמשך, נוכל לשים לב שהתודעה כל הזמן עובדת, אם נוכל לרגע, מתוך מודעות ערה ונפלאה להתבונן על אותה תודעה ורק להיות איתה בזמן שהיא עושה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, בדיוק כמו הורה שמתבונן בילדו נלחם את מלחמת בובותיו בארגז החול - נוכל באותו רגע לשבת בנחת עם אותו שקט נפלא ולחייך אליו בחזרה, להתחבק כמו חברים טובים שחיפשו זה את זה בתוך הקהל הגדול ועכשיו יודעים שהכל בסדר.
אם אתם עדיין מבולבלים, אני אנסה לדייק קצת יותר וממש לעקוב אחרי התהליך מתחילתו ועד סופו (יש לציין שזה תיאור מאוד פשטני וחלקי של תהליך מורכב ועמוק יותר ובכל זאת) :
הכל קיים, הכל פה. ישנה התרחשות.
החושים שלנו פוגשים את המציאות ומעבירים את ה"inputs" האלה אל תודעתנו.
התודעה הזו, כמו מערכת הפעלה משוכללת שהעולם עוד לא ראה, לוקחת את אותה מציאות ומפרידה אותה להמון חלקים שונים.
על כל חלק שמה "תוית" שמוכנה מראש במערכת ההפעלה. מרוב החלקים היא מתעלמת, אבל על חלקם היא שמה תוית כמו "מסוכן" / "מכוער" / "מעצבן" / "מאיים" / "מפחיד" / "עצוב" / "הזוי" וכו' וכו' (כמובן, שישנן גם תויות "נעימות" ו-"חיוביות"), והיא שמה את אותן תויות כי היא כבר "מזהה" את הדברים האלה מעברה ונסיונה הארוך, היא כבר חוותה אותם על בשרה ועכשיו היא כבר "יודעת".
מיד אחרי התהליך המדהים הזה שאורך חלקיק משבריר השניה, היא מתחילה לייצר את המחשבה הראשונה שאחריה תבוא רכבת שלמה של אלפי קרונות של מחשבות "אסוציאטיביות"
אותן מחשבות בלתי נשלטות (אל תנסו אפילו! זה רק יתיש אתכם – ההסבר נמצא פה) שיגרמו לנו להרגיש רגשות מסוימים, ולחוש תחושות מסוימות (נעימות כמו כואבות).
בסופו של התהליך כמובן טמון אותו כאב, קושי, חוסר, עצב, תסכול, כעס, פחד ועוד.
עכשיו כבר יש פעולה שמנסה להקל עלינו באיזושהי דרך. אתם מנחשים נכון, היא תעזור כמו שאקמול עוזר לאדם נוירוטי.
אני אחסוך מכם את הדוגמא במציאות כי יש אינסוף, ממש בכל רגע, ואני מניח שאם הגעתם עד לשורה הזו אתם מבינים אותי לחלוטין.
אז לסיום אני מעוניין להזמין אתכם "לפעול". אני מזמין אתכם ממש עכשיו, ולאחר מכן בכל רגע נוסף שרק תרצו לאורך חייכם, פשוט לשים לב לכך שישנה מחשבה בראשכם (בתודעתכם), ולתת לה מקום, לא להיאבק בה בשום צורה, לא "לרצות" שלא תהיה מחשבה, פשוט לשים לב שהיא שם, אפשר גם לשים לב מה היא מכילה בתוכה ומה היא מייצרת בכם רגשית ופיזית.
אני מזמין אתכם להיווכח לעובדה שהמחשבה הזו היא לא "אתם", היא רק "שלכם". אתם יכולים לאמת את העובדה הזו על ידי היווכחות שאתם אכן מסוגלים להתבונן באותה מחשבה כאילו "מבחוץ", אתם יכולים ממש "להפריד" בין החושב/מחשבה למתבונן.
אני מזמין אתכם לראות שכל מחשבה, לא משנה במה היא עסקה או כמה הטרידה את מנוחתכם פשוט חולפת, ואחת אחרת מגיעה במקומה. גם כאן, המעגל הטבעי של היקום – חיים ומוות, מגיע במלוא תפארתו.
אני מזמין אתכם להתבונן בתהליך ובתופעה המדהימים האלה של "איחוד" האדם עם מחשבתו ועם תודעתו, תופעה שרוב בני האדם על הכדור לא יווכחו אליה עד יום מותם לצערי הרב, ומתוך אותה התבוננות, מתוך אותה ישיבה על הכורסא בזמן שהמציאות סביבכם מתרחשת כפי שהיא, ואתם חלק ממנה, בדיוק כך כפי שאתם, לחוות, ולו מעט – שקט.
תבורכו.