"שיחות הן הצימוקים בדייסת הקיום חסרת הטעם של החיים" - מארק טוויין
את רוב מיומנויות החיים הבאמת חשובות לא לימדו אותנו בבית, לא בבי"ס ולא ברחוב.
לימדו אותנו איך לשרוד;
איך להפוך למישהו שיכול להתערות בחברה ובתרבות שלו;
לימדו אותנו מה "נכון" ומה "לא נכון";
מי "אנחנו" ומי "הם";
לימדו אותנו על עצמנו בעזרת שמות וכותרות ששמו עלינו;
אבל לא לימדו אותנו מה באמת חשוב, מה משמעותי, מה באמת ממשי,
וכשזה לא בנמצא -
איך ליצור ולגעת במה שחשוב, משמעותי וממשי בחיינו.
לא לימדו אותנו איך לגעת באמת באדם אחר;
איך להיות בן/ת-זוג בתוך קשר אוהב;
איך באמת לעשות אהבה (ולא דרך פורנו);
איך לאפשר לעצמנו להיות ולהתנהל מול הבלבול וחוסר הודאות של החיים;
מה לעשות עם כל ה"רעש" שיש לנו בראש (או מה לא לעשות..:) ;
איך להרגיש באמת, גם את הרגשות הנעימים וגם את הלא נעימים (ולא לברוח או לרדוף כל החיים);
איך סתם לשבת בשקט לכמה רגעים עם עצמנו על ספסל ברחוב;
ואיך באמת להיות בשיחה אותנטית ואינטימית עם אדם אחר.
רובן הגדול של השיחות שאנו מנהלים הן שיחות שטוחות וריקות שנוסבות סביב רכילות ו"הא ודא" כמו שאמא שלי אומרת. כך נראות גם רוב תוכניות הטלוויזיה, העיתונים וספרי המתח והבישול.
לרוב, כשאני מקשיב לשיחה אי שם בחוץ, אפשר ממש לדמיין שתי מסיכות מדברות אחת עם השניה, שתי קליפות מפוחדות שמטרתן להסתיר את תכולתן מדברות על עצמן ועל קליפות אחרות.
מחוות, חיוכים, הבעת עניין, התרשמות, פליאה, שמחה, חיבוק ואפילו קביעה לעשות את זה שוב ממש בקרוב, איזו מן צביעות מעושה וטפלה שעולה כקמטים קלים סביב הפה והעיניים - סוג של חיוך מוכר כלפי חוץ כשבפועל בפנים ריק ובודד.
לעיתים קרובות המצב עגום עוד יותר, והאדם המשוחח באמת ובתמים חושב שזוהי שיחה "אמיתית" וכך היא נראית ונחווית במציאות, ולכן אולי לשחק איזה משחק בסמארטפון או לבדוק מיילים נשמע כמו פעילות נעימה ופרודוקטיבית יותר.
האפשרות שניחשף, שניפגע, שלא יאהבו אותנו, שידחו אותנו, שיבוזו לנו או אפילו ישפילו אותנו
(כמו אז...) יושבת בבסיס היכולת או המוגבלות לפגוש אדם אחר בצורה מלאה.
"האמת היא שכולם יפגעו בך, אתה רק צריך למצוא את אלה ששווה לסבול עבורם"
- בוב מארלי.
לא אגזים אם אומר שמיומנות השיחה היא אחת המיומנויות החשובות והמשמעותיות ביותר שהאדם מאבד במהירות מפחידה במאה ה-21. תרבות הטקסטינג, האינסטנט, היעילות, המולטי-טסקינג ובעיקר הקצב הקיצוני שהחיים שלנו נמצאים בתוכו מחלחלים לכל פינה שקטה, ולא מאפשרים לנו לשים לב לעצמנו או לאחר, גם לא לרגע.
לראות היום שני אנשים מפנים זמן מחייהם בלי שום אטרקציה או גירוי חיצוני, רק שניהם, בשקט (ובעיקר בלי שאר העולם שפורץ להם מהסמארטפון!) הוא מראה נדיר ומדהים כמעט כמו ליקוי ירח.
ברמה האישית: (למי שבא להמשיך ל-10 חוקים כבר עכשיו מוזמן/ת) מאז ומתמיד אהבתי שיחות. נהניתי מאוד מראיונות עומק בטלוויזיה, משיחה טובה בסרט, ממערכת יחסים ארוכה שנבנית לאט בסיפור טוב, אהבתי רגעים אמיתיים שלי עם אנשים אמיתיים - אי של שפיות, של אנושיות ושל אמת בתוך ים של זיוף ומלאכותיות (או לפחות נסיון לכל אלה). אני יודע להגיד היום שזה ריגש אותי, שזו החוויה ההפוכה לחוויית הבדידות - לרגע אני כבר לא לבד, לרגע אדם אחר באמת רואה אותי כמו שאני, וזה מפחיד מאוד, ואחרי שהוא נשאר לידי הפחד הזה הופך לרוב לאהבה.
באיזשהו שלב פשוט לא הסכמתי להיות חלק מקשר שלא היתה בו שיחה כנה וחשופה, התרחקתי מ"שיחות בטלות" ונמנעתי מפגישות שידעתי שהשיח בהן יישאר על פני השטח ולא יותר מזה. גם היום אני משתדל להמשיך באותו קו, רק שהיום יש לי מיומנויות שונות על מנת ליצור שיח כזה (כמעט) בכל מפגש אנושי (אי אפשר לעשות את זה בכפייה).
כיום, אני מתפרנס מקיום שיחות (עוד דרך להסתכל על זה :), ולאחר מספר אלפי שיחות החלטתי לסכם את המסקנות והתובנות שלי בנושא השיח האנושי בדגש על הארצישראלי.
אני מאמין ששיח אותנטי ואינטימי הוא הבסיס למערכת יחסים אותנטית ואינטימית, וזו אחת מהמטרות הנשגבות ביותר שנכון לכוון אליה בחיים אם לא הראשונה מביניהן.
חשוב לציין כהערת אגב - שהשיח הוא בין אדם לאדם ובין האדם לבין עצמו.
10 "חוקים" ליצירת שיח-אמת:
הוראות הפעלה -
במקום להנהן או לנדנד את הראש בצורת "נכון"/"לא נכון" - אני מזמין אותך הקורא/ת למצוא שני סעיפים שאותם אפשר לקחת הלאה להמשך הדרך.
האחד - משהו שאני עושה בצורה יחסית טבעית, שכבר מוטמע בי ואני יכול "לחזק ולהדגיש" בשיחות האנושיות הבאות שנקרות בדרכי.
השני - לא, זו לא חולשה (לא מאמין בלחזק חולשות). הסעיף השני הוא הסעיף שאני הכי אוהב לפגוש אצל בן/ת השיח, מה שהכי עושה לי את זה בשיחה טובה כשאני נתקל בה. ואז, ורק אז, להתחיל להתנסות במיומנות הנבחרת.
1. מספר הסיפור ולא הסיפור (לדבר "את" ולא "על") - אולי הסעיף החשוב ביותר.
"we are the storyteliing animals" - סלמאן ראשדי
רוב בני האדם מקשיבים לסיפור, לפרטים, להתרחשות, לדמויות השונות בסיפור על כל הצבעים והריחות... בפועל, מה שבאמת מעניין, או בעצם מי שבאמת מעניין, הוא זה שמספר את הסיפור.
מה הוא חווה שם?
איך הוא הרגיש?
מה הוא רצה שיקרה?
האם הוא התאכזב/כעס/פחד/התבייש/התחרט...?
מה הוא מרגיש עכשיו תוך כדי שהוא מספר את הסיפור...?
ברגע שמקשיבים למספר הסיפור ולא לסיפור העולם נהיה משמעותית יותר מעניין - אתם לא קוראים ספר ומגיבים עליו - אתם מדברים עם הסופר! תתחילו להתרגש!
2. להקשיב עד הסוף - עם כוונה להקשיב ולא לענות -
"למדתי הרבה בהקשיבי בתשומת לב. רוב בני האדם אינם מקשיבים לעולם" - ארנסט המינגווי
פשוט תקשיבו עד הסוף! אין לי דרך להדגיש עד כמה הסעיף הזה חשוב. זו אולי החוויה הכי חסרה בתוך שיחה אנושית. זה נורא פשוט ונורא מורכב בו זמנית עקב כך שאנחנו כל כך מורגלים לשיחה קטועה ומופרעת.
קחו את זה כתרגיל לשיחה הבאה שאתם מקיימים, תתאמצו ותקשיבו לבן השיח עד שהוא מסיים לדבר, ולא עד שיש הפסקה שבה הוא חושב או מהרהר על הדברים שאמר ממש עכשיו.
היו לי לא מעט פגישות שבהן הקשבתי במשך שעה מלאה לאדם שפשוט דיבר את עצמו.
כחוק טבע -
אתם לא לומדים שום דבר כשהפה שלכם פתוח :)
3. אומנות שאילת השאלות - פתוח ולא סגור, עומק ולא רוחב, רגש ולא פרטים -
"מה שהכי מפחיד בני אדם הם בני אדם אחרים" - שנדור פירנצי.
בהמשך לסעיף 1, נסו לשאול רק שאלות פתוחות ובעיקר על החוויה - זה לא ראיון עבודה. נסו להעמיק אל תוך החוויה אל הרגשות, התחושות והמחשבות במקום לאסוף עוד פרטים יבשים וחסרי משמעות על המקרה.
לרוב השאלות הסגורות אפשר לענות ב"כן" / "לא" - שאלה פתוחה מזמינה את האדם שמולנו להרהר בחוויה שלו ולא לענות לנו מתוך הפרוטוקול החוויתי (שלרוב כבר סופר עשרות פעמים).
במקום "פחדת?" - "מה הרגשת?"
במקום "דיברת איתה?" - "מה רצית לעשות?"
במקום "מה היה שם? / מי היה שם / מה עשית שם? / איך הגעת לשם?..." - "איך היה לך שם?"
טיפ : אם אתם באמת סקרנים לגבי מספר הסיפור - אלה השאלות שיצאו לכם מהפה.
4. די להשוואה! -
"l'enfer, c'est les autres - הגיהנום הוא הזולת" - ז'אן פול סארטר
בהמשך לסעיף הקודם, לעולם, אבל לעולם אל תשוו חוויות!
פיית שיחה מתה בכל פעם שמישהו משווה את החוויה שלו עם בן השיח שלו (מסתבר שיש מיליארדי פיות כאלו כי באורח פלא הן עדיין קיימות).
זה לא מעניין שגם אתה היית בדרום אמריקה, זה לא מעניין שגם לך היה ניתוח קיסרי, זה לא מעניין שגם אתה פתחת עסק, זה לא מעניין שגם את למדת בבר-אילן. אתם אנשים שונים, עם חוויות שונות מזמנים שונים, והאדם שמולך חולק איתך את החוויה שלו, בבקשה תן/י לו לדבר.
או בקיצור - ראו סעיף 2. ולאחריו (ורק ממש בסוף) - ראו סעיף 3.
אבל בכל מקרה, בבקשה, תפסיקו להשוות חוויות.
5. ללא עצות / פתרונות -
"אם הייתי צריכה עצה, הייתי מבקשת".
וזו עוד נקודה קריטית (בהמשך לסעיף 2) - בני אדם לא צריכים עצות, תשובות או פתרונות (גם אם הם מבקשים) - הם צריכים הקשבה מלאה כדי להתחיל לעשות לעצמם סדר בחוויה.
שיחות "עצות/פתרונות" הן אולי השיחות האלימות ביותר, הן מגיעות "לתקן" אנשים, לשפר אותם או את החוויה שלהם (זוגיות, לימודים, עבודה, זמן, ילדים וכו'), וזה הדבר האחרון שהם צריכים!
הם במשך חיים שלמים מנסים לתקן את עצמם ואת מציאות חייהם ועד עכשיו אף אחד לא באמת השקיע את הזמן כדי לנסות להבין מה הם חווים בכלל. והנה הם הגיעו לעוד פותר בעיות מדופלם. כל כך חבל.
כך גדלנו, וכך אנחנו ממשיכים עם אהובינו, עם ילדינו ובעיקר עם עצמנו.
באמת שאין צורך לפתור להם את הדילמה לגבי התפקיד, את המרחק והכעס בזוגיות, את בעיית המשקל או ההתמכרות - צריך רק להקשיב להם, לראות אותם ולהסתקרן בכל רבדי החוויה שלהם - תאמינו לי כאן.
כל התשובות נמצאות כבר "בפנים" - רק צריך לנקות את כל הרעש.
6. לא לפחד משאלות גדולות -
"שיחות על מזג האויר הן המוצא האחרון לחסרי הדמיון" - אוסקר ווילד
אנשים פוחדים לשאול שאלות גדולות / עמוקות.
הם פוחדים, לרוב, כי גם להם אין תשובות לשאלות האלו, אז אולי עדיף להשאיר את השיחה ברובד שטוח ו"קליל" יותר או שהם פוחדים שהשאלה תביך או לא תהיה נעימה לצד השני ובשל כך כמובן גם לצד השואל, וכך אפשר לאבד את הערך העצום של שיח אנושי אותנטי, חם, קרוב ואוהב:
"אז מה אתה רוצה בכלל?" / "מה חשוב לך כרגע בחיים?"
"את עדיין אוהבת אותו?"
"מה שאתה עושה משמעותי לך בכלל?" / "אתה אוהב את מה שאתה עושה?"
"את מחליטה מתוך פחד?"
"גם אתה פוחד למות?"
"גם אתה מרגיש את הבדידות הזו כשאתה לבד?"
דגש חשוב: מותר שגם לכם לא תהיה תשובה - זה אנושי וטבעי (הרבה יותר מאדם שחושב שיש לו את התשובות), ולרוב, עקב כך שלשניכם אין תשובה, תוכלו להרהר ביחד בנושא.
7. לחשוף! והפחד מלהיחשף - לדבר כאב ולא רק הישג -
"חברות נולדת ברגע בו אחד אומר - "מה?? גם אתה?? חשבתי שאני היחיד" - ק.ס לואיס
כאב משותף מחבר עשרות מונים יותר מאשר הצלחה/עונג משותף. אנשים שמתהדרים בנוצותיהם לרוב משעממים אם לא סתם מלאים בעצמם ובסיפורם.
אחת השיחות היותר רווחות בארצנו הקטנטונת היא שיחת ה-"כמה טוב לי" - איפה טיילתי, ואכלתי, וקניתי, והתחדשתי, והצלחתי, וחתמתי, והשגתי... - כשבפועל יש בי גוש גדול של כאב, בלבול, עצבות ופחד שאותו אני לא מוכן לחשוף.
אדם שמוכן לחלוק ולחשוף את הכאב שלו, את הבושה שלו, את הפחד, החרטה והבלבול שלו אומר בעצם לבן שיחו "הנה אני, ממש ככה, אנושי, ודר"א גם לך מותר". לרוב, זו תחילתה של שיחה אמיתית, קרובה ואוהבת. איזה כיף!
אפשר לראות דווקא בארץ, שחברויות רבות נוצרו מתוך חוויה משותפת שהיתה מאוד לא פשוטה (צה"ל נניח), שחשפה והוציאה את הצדדים האנושיים, הפגיעים, הטבעיים והמאוד אותנטיים באדם, שם קרה "המפגש האמיתי" בני שני בני אדם, ועכשיו אפשר להתחיל את הקשר.
8. דברו רק על עצמכם (אין באמת צורך לרכל - זה בזבוז זמן) -
"רכילות היא הרדיו של השטן" - ג'ורג' הריסון
נסו לדבר רק על עצמכם - יש לשניכם מספיק חוויות, זכרונות, תקוות, כאבים, שאיפות, אכזבות, תשוקות וחלומות כדי למלא שלוש ספריות, באמת שאין טעם להכניס אנשים אחרים לשיחה (אלא אם כן חוויתם משהו מולם, ואז דברו על החוויה שלכם).
הרכילות לרוב מייצרת תחושה כוזבת של יחד, של ריגוש ושל עניין, בפועל אנחנו רק הופכים את עולמנו לקודר יותר.
9. תהיו אתם -
"Be yourself - everybody else is already taken".
בני אדם קולטים צביעות מ-3 ק"מ גם אם הם לא מודעים לזה - וזה לא נעים. טונציה, חיוך, גוף, מבט - אל תתאמצו, בלי מניירות, זה באמת בסדר שלא ירצו להיפגש אתכם שוב, לפחות תנו לו/ה את החוויה של לפגוש אתכם באמת ולעצמכם את החוויה של להיפגש.
מצחיקים אותי הטיפים של איך ליצור קשר עין, איך להנהן, ואיך בגדול ליצור את התחושה שאתם עם בן השיח שלכם - פשוט תהיו איתו ותקשיבו לו!
10. תהיו בשקט -
"שתיקה היא אחת מאומנויות השיחה הגדולות ביותר" - סיסרו
שיחה היא לא רק מילים. תאפשרו לעצמכם לשבת קצת בשקט עם בן-אדם אחר. זו אולי החוויה האינטימית והחמה ביותר שיש. הסתכלו אחד על השני, חייכו אחד אל השני, תחוו אחד את השני לרגע בלי תיווך של תוכן ומילה, זה כמו לרקוד בלי תנועה. אפשר ממש לבקש את זה מבן השיח, או לפחות לא למלא כל מרווח קטן על ידי מילים.
ואם כבר, אז נסו את הסעיף הזה גם על עצמכם.
לסיכום:
רון קורץ (פסיכותרפיסט ומייסד שיטת הטיפול "האקומי") סיכם את הנושא הזה יפה ובשתי מילים, ואמר שהמטרה של שיחה (טיפולית או חברית) היא לתת לאדם אחר את התחושה שהוא יקר ורצוי - בעולמי ובעולם בכלל, ממש ככה כפי שהוא, שיש לו מקום, שרואים אותו ושבאמת אכפת.
אני מאמין שזו החוויה החסרה שלנו כאן במאה ה-21 הסואנת, הרועשת, התחרותית והביקורתית שלנו, כך שאם נוכל לאפשר אותה ולו בשיחה אחת לאדם אחד, זו כנראה תהיה המתנה היקרה ביותר שהוא יוכל לקבל, ואנחנו, ככה סתם, ביום חול, הענקנו משהו משעמותי לאדם אחר.
מוקדש בהוקרת תודה ענקית לשותפתי לחיים - שלימדה אותי המון על קצב, על הקשבה, על מקום, על נדיבות וכל אלה באהבה גדולה.
לקביעת פגישת הכרות - לחץ/י כאן